22 חודשים חרזה נאוה מקמל עתיר את "פיל בחנות חרסינה", ספר הילדים החדש והחכם שלה, שקראתי בו מכריכה לכריכה, צחקתי, התרגשתי, למדתי, וכמובן התפעלתי מהעברית הווירטואוזית ומהכישרון להחזיק מתח סיפורי באמצעות הלשון.
במהלך הכתיבה, מקמל עתיר גם גילתה ש־22 חודשים הוא בדיוק משך זמן ההיריון של פילה בטבע. "22 חודשים כתבתי חרוזים, נשמתי בחרוזים, חלמתי חרוזים, התחלתי לתקשר עם המשפחה שלי בחרוזים, לכתוב להם פתקים בחרוזים", היא אומרת ומגלה שגם המענה החיובי לגבי הוצאת הספר לאור ששלחה לה עדי זליכוב־רלוי, עורכת ספרי הילדים ב"ידיעות ספרים" - הגיע בחרוזים.
"דמעתי כשקראתי את זה, כי אין דבר יותר מרגש מאשר לקבל תשובה כזו מעורכת", היא אומרת.
הפיל שנועד להיוולד
זה מוזר לשמוע על ההתרגשות הזו ממי ששברה כל תקרת חרסינה אפשרית בתחום ספרות הילדים. מקמל עתיר היא זוכת פרס זאב ופרס אקו"ם, ספרי הילדים שלה עובדו למחזות ובחלק מההצגות הללו היא משחקת, היא מתרוצצת בכיתות ברחבי הארץ כדי להיפגש עם הקוראים הצעירים שממתינים לה בסקרנות ובתחילת החודש זכתה בפרס מפעל חיים על תרומה לספרות הילדים, שהעניק המרכז לחדשנות.
גם בכתיבתה למבוגרים מקמל עתיר אינה טומנת ידה בצלחת: על "אות מאבשלום", זכתה באות ספר היהלום על מכירה של יותר ממאה אלף עותקים, ספרה "יד אחות" היה גם הוא לרב מכר – ולמרות כל ההישגים הללו, היא אחת היוצרות הכי צנועות שתפגשו. אולי מפני שהיא מבינה שהסיפור הוא לא היא, אלא הספרים שהיא כותבת והקוראים שקוראים אותם, ולשניהם - גם לקוראים וגם למילים – היא עושה הרבה מקום.
ובכלל, היא אומרת אחרי שאנחנו מתיישבות בבית הקפה ומסדירות נשימה מהחום שבחוץ, "כל מה שקרה עם הספר הזה, קרה באורח כמעט מיסטי שמעיד על כך שלא משנה מה היו התוכניות שלי, הפיל החתרני הזה – שהעיפו את כל הדורות הקודמים שלו מחנות חרסינה ולא מוכן להשלים עם הגזרה הבין דורית ופותח חנות חרסינה לפילים – הפיל הזה נועד להיוולד".
מאיפה החתרנות? את לא נראית טיפוס חתרני.
"אני לא טיפוס חתרני, זה נכון, אבל הפיל שנולד לי מחליט שמה שלא עשו לפניו הוא יעשה. הוא ישנה את המציאות ותהיה חנות חרסינה לפילים. אומרים עור של פיל וזה מקומם אותי, כי מתחת לעור הזה יש נשמה".
עשית תחקיר רציני על פילים לקראת כתיבת הספר. מה למדת?
"קראתי המון ואני אכן פילנית אמיתית בזכות הספר הזה, שאני קוראת לו 'ספר ילדים וצפונה', כי הוא לא מיועד רק לקטנים. בכל גיל הקורא ימצא בו משהו שידבר אליו".
וזוהי פתיחת הספר, הטקסט מובא כאן בקיצורים מתבקשים, וכדאי לכם לשים יד על עותק ולהיסחף אחרי החרוזים המצחיקים והמוזיקליים:
"ברחוב הראשי, בכניסה לראש פינה
עומדת חנות לכלים מחרסינה
בתשע נפתחת, בשבע נסגרת,
השירות מצוין, הסחורה לתפארת...
כך התנהלה לה חנות על מי מנוחות
מאה שנים (אולי קצת פחות)...
עד ש...
עוזרת־מוכרת לפתע הבחינה
בפרצוף ענקי מסתכל בוויטרינה,
הוא גלגל את עיניו, היא עפעפה
הסתכלה בפניו וכמעט התעלפה..."
טוב, כאן אתם מבינים, מגיע הפיל שמתאווה להיכנס לחנות החרסינה, ומקמל עתיר דוהרת על גבו של הדימוי עתיק השנים ועושה בו מטעמים, מפרקת אותו, מתבלת בהומור, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה של אנשים וגם של פילים, שוברת מוסכמות ומדביקה חלקים שאינם נדבקים, ובעיקר מנסה להפוך את היוצרות, כי מי אמר שמה שהיה דורות של פילים, הוא שימשיך להיות? והכל לצד האיורים הכל כך יפים של ליבי אקסלרוד.
להיות ילד קורא
מקמל עתיר, בת 58, חורזת מהיום שהיא זוכרת את עצמה, בעיקר בארוחות הערב עם אמא שלה: "היינו משחקות בחרוזים, והמקצב הזה של פעימות הלב שלי ושל אמא מלווה אותי כל החיים. כמו מטרונום". את המעבר לפרוזה עשתה בגיל יחסית מאוחר, ומי שדחף אותה מהמקפצה הוא לא אחר מאשר משורר וסופר הילדים, יהודה אטלס. "כשאמרתי לו שאני לא יכולה לכתוב למבוגרים, הוא אמר לי שמי שכותב חרוזים כאלה, יכול לכתוב פרוזה. וזה היה בשבילי לקבל הכרה מהמאסטר. אני זוכרת שהייתי כל כך נרגשת ממה שהוא אמר לי".
זו תכונה כזאת של סופרות נשים להמעיט בערך עצמן ולהזדקק לאיזה אישור? כי בסוף כתבת את "אות מאבשלום" שמכר יותר ממאה אלף עותקים.
"יש לי מנגנון של אישור פנימי ולא הייתי צריכה אישור חיצוני, כי אני אינדיבידואליסטית, אבל במקרה הספציפי הזה, כן הייתי צריכה את ברכת הדרך שלו. אות מאבשלום מכר כבר הרבה יותר ממאה אלף עותקים, ובאותה שנה גם נבחרתי להיות אחת ממאה הנשים המשפיעות בישראל. הרייטינג של הספר חזר אליי ואמר לי: 'עשית משהו טוב בעולם'".
זה היה ב־2010. מאז תחום הספרים עבר תהפוכות רבות. אנחנו פחות קוראים היום.
"אנשים פחות קוראים כי יש טלוויזיה, יש רשתות, יש סדרות, הכל נורא זמין, מורידים תוכן באייפד. אז זה לא בגלל הקוראים שהשתנו, אלא בגלל המציאות שהשתנתה – הרבה מאוד אופציות ופחות מדי זמן. הרי פעם במטוס היה סרט אחד שהוקרן לכולם, והאופציה המיידית הייתה ספר. היום גולשים באינטרנט בטיסה, אז מתי יקראו?"
אבל גם הספר הוא אופציה, ובוחרים בו הרבה פחות.
"נכון. אבל אנשים היו ממשיכים לבחור בספר אם לא היו להם כל כך הרבה אופציות. תראי למשל את הילדים שיש להם שבת, שבה אין הסחות דעת ואי־אפשר לפתוח מסכים – הם קוראים יותר. אני רואה את זה בהרצאות שלי. ביישובים שבהם יש בתי ספר דתיים ואין אפשרות לנסוע בשבת בבוקר לים או לראות טלוויזיה או ללכת לסרט, הילדים קוראים".
כמי שמסתובבת בבתי ספר בכל הארץ, את ודאי מרגישה שהעברית של היום די שבורה.
"ברור. אני אתן לך דוגמה. הייתי בבית ספר והראיתי לילדים בכיתה ב' ספרים שלי וילדה אחת אמרה 'יש לי את הספר הזה', וילדה אחרת אמרה 'יש לי את הספר השני' וילדה שלישית אמרה 'אה יש לי את כל העונה'".
זה אפילו קצת חמוד.
"נכון. ולכן אני לא ממהרת להספיד את היחסים של הילדים עם הספרים ולהכריז שילדים לא קוראים. יש בבתי הספר ניסיונות לחבב על הילדים את הקריאה, ויש גם תוכניות ותחרויות כתיבה, כי כדי להיות כותב טוב, אתה קודם כל צריך להיות ילד קורא. וגם אל תשכחי שאנחנו בתקופה לא רגילה, אחרי שנתיים של קורונה שחירבה לנו הרגלים. הקריאה גם נעצרת כשיורדות מספר השעות של לימודי ספרות בכיתה, כשאין ספרנית בבית הספר כי יש תקציב רק לשעה וחצי בשבוע, כשהספרייה לא נגישה ותקועה במקלט למטה שצריך לרדת אליו ארבע קומות ולדחוף דלת ברזל. אבל כשהספרייה נמצאת בכניסה לבית הספר ושכל מי שנכנס רואה דרכה את הספרים כי יש לה קירות זכוכית והכל מזמין ונגיש – לספרייה הזו הילדים נכנסים, וילד שיתרגל לקרוא, תאוות הקריאה תמשיך איתו".
אני חושבת שזו מחשבה קצת נאיבית. עובדה שלומדים היום הרבה יותר מדעים מדויקים מספרות.
"כי זה יותר נחשב, יותר כלכלי. אם תשאלי הורה, הוא יגיד שהילד צריך להיות איש הייטק ולא סופר. בסוף אחד המפגשים ילד שאל אותי: 'הסכימו לך שתהיי סופרת? כי אבא ואמא שלי אומרים שאני צריך להיות רופא, אבל אני לא רוצה להיות רופא, אני רוצה להיות סופר. והם אמרו: נדבר על זה'".
ומה זה עושה לך כסופרת?
"אני מצטערת על מי שלא קורא, כי יש ספרים שאתה לא יכול לעבור חיים שלמים בלי להכיר אותם. לא מזמן שלחה לי מישהי תמונה מחוף בתאילנד שמישהו יושב וקורא את 'אות מאבשלום' בקצה השני של העולם, ואמרתי לאבשלום 'תראה מה זה, הגענו עד לתאילנד, ושנינו לא היינו שם - לא אתה ולא אני'".
אז אני לא משוגעת. גם את מדברת עם הדמויות שלך.
"ברור. אני אומרת 'אבשלום ואני היינו שם', 'אבשלום ואני רוצים', ועכשיו אני אומרת את זה עם הפיל".
בזכות הקורונה
היא נשואה לאלי מקמל, תת־ניצב במשטרה שמשרת כראש יאח"ה בלהב 433, והשניים הורים לשלושה, וסבא וסבתא לשניים. את אלי היא הכירה ביום הראשון של תיכון בליך ברמת־גן, ובעמוד התודות בספר היא מציינת אותו כמי ש"הקשיב לחרוזים שלי כמעט שנתיים. זו מתנה מאלוהים להיכנס לכיתה ביום הראשון של התיכון ולמצוא אהבה. הוא ישב בטור בסוף, ושאלתי אותו אם אני יכולה לשבת לידו", היא אומרת ועיניה נוצצות.
משפחת מקמל עתיר התאהבה בפילים אחרי שאחת הבנות התנדבה בבית מחסה לחיות בדרום אפריקה, וסיפרה בבית על חוכמת הפילים, שהסעירה את דמיונה של נאוה. וכאשר פרצה מגפת הקורונה, והיא ישבה במרום נווה ברמת־גן על המרפסת, הפיל עשה לעצמו מקום.
"הים נשקף מהמרפסת, העולם עצר מנוע, ופתאום בתוך השקט הזה, אני שומעת את הקולות הדקים שביומיום, בגלל עומס עבודה, אני לא שומעת, ונולד הפיל שמגיע לחנות חרסינה, כי כבר דורות לא נותנים לו להיכנס והוא מחליט שהוא מתחיל לנהל משא ומתן עם המוכר, ואני רואה כבר את הדיאלוג, כי אני גם כותבת לתיאטרון, אבל את הספר החלטתי לכתוב בחרוזים אחרי שהקשבתי לרדיו.
"בקורונה הייתי צרכנית מופרזת של רדיו ואני מקשיבה לאנשים מתראיינים וחורה לי איך שהם מדברים. אנשים חוזרים שוב ושוב על 'עשה ימים כלילות', 'שבר את רצפת הזכוכית', 'תפסת מרובה לא תפסת כלום', 'אבן נגוזה מעל ליבי', 'שעון החול מתקתק', ו'אל יתעלל חוקר כמפקח', ומישהו גם אמר 'הוא דיבר בקול של עלה נידף', וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא נושמת. רשמתי את הכל והתחלתי לחרוז חרוזים לעצמי, כמו שיר הסטיקר".
נתלית באילנות גבוהים, ככה אומרים? שלא אטעה. כי שיר הסטיקר זה גרוסמן.
"זו ההשראה הגדולה. אני עפר לרגליו. וגם את הספר שלי אני כותבת מתוך הקשבה גדולה ממה שקורה לעברית, ומבינה שאם אני רוצה לכתוב אותו בעברית טובה, מרחיבת לב, בחרוזים שיהיו הכי שאני יכולה, אני צריכה לחזור אל הגדול מכולם – אל שלונסקי שכתב את עלילות מיקי מהו, ספר שלם בחרוזים. והחלטתי לתת לילדים את העברית הכי טובה שאני יכולה".
את מדברת על מהות, אבל אנחנו חיים בעידן שבו הנראות חשובה כמעט יותר מכל דבר אחר.
"נכון, ואם את לא מתאימה לדגם הרצוי, את בבעיה. היום כשאת שואלת ילדות בגיל ההתבגרות מי הדמות שאת רוצה להיות כמוה, הן יגידו דוגמנית, שחקנית, מגישה — ייצמדו למראה חיצוני יפה ופחות לעשייה משמעותית, וזה דבר שאנחנו קילקלנו. היום כולן רוצות להיות יפות ורזות".
אפרופו יפות ורזות, בואי נדבר רגע על ענייני חרם ומקובלות חברתית. נערה התאבדה לאחרונה בגלל חרם. זה גם מתקשר לספר הפיל.
"נכון. בספר שלי יש הדרה של הפיל על מלא, הוא עומד בחוץ ולא נותנים לו להיכנס לחנות החרסינה, אבל מה שאני כסופרת מבינה זה שעלבון היא לא תוכנית עבודה עבור הפיל שלי, והסיפור מתחיל ללכת למקום אחר, וכמו שאמרת חתרני יותר".
כי מה היה חשוב לך להעביר לקוראים הצעירים?
"שעלבון זו לא תוכנית עבודה, אלא מקום שצריך לצמוח ממנו. ולכן הפיל שלי מקים סטארטאפ: רשת חנויות חרסינה לפילים. הוא מוציא לימונדה מהלימון".
