א. בימים: פקיד קטן, שהשתרך באי־חשק למשרד, ובילה את שעות העבודה השנואות שפוף על מכתבתו, רועד לנזיפתם של הממונים עליו. בלילות: סופר שקידש עצמו לאמנות־הצום של הכתיבה, פשט מעליו את טרדות המשרד וחילץ בפרוזה מזוקקת את עקרונות ההפעלה של המכונה המודרניסטית.
הקיטוב הרומנטי הזה מפרנס זה שנים את המיתוס של פרנץ קפקא. אלא שאסופת הטקסטים Franz Kafka: The Office Writings, המאגדת מבחר מכתביו המקצועיים של הסופר — מאמרים שחיבר במסגרת עבודתו — מקשה על ההפרדה החותכת בין הבירוקרט לבין האמן. ראש לכל, קפקא מעולם לא היה "פקיד קטן". בין השנים 1908־1922 שימש ד"ר קפקא כמזכירו הכללי של המכון לביטוח מפני תאונות עבודה בפראג. במהלך שנות המלחמה ניהל את המכון בפועל ממש. כמי שהחזיק בעמדת מפתח באחד המוסדות החזקים של האימפריה האוסטרו־הונגרית, קפקא חלש על הסדרי ביטוח שהקיפו את כל ענפי התעשייה הפעילים במרחב הנתון לסמכותו — החל מחוות חקלאיות, דרך מחצבות ובתי חרושת לצעצועים, וכלה במפעלים לייצור מכוניות.
במסגרת תפקידו קפקא יזם וקידם רפורמות מרחיקות לכת בלחצן ובהשראתן של התפתחויות משפטיות, חברתיות, פוליטיות וטכניות שעיצבו את דמותה של המודרניות המתועשת. מן הספר עולה דמותו של מינהלתן רב־עוצמה, המסתחרר במיומנות וירטואוזית בין עמדות ומבעים: כך, למשל, לצד רשימות חדורות להט חברתי שיועדו לעיתוני פועלים, אפשר למצוא מאמרים כמו זה, שבו ממליץ המשפטן הבכיר למעסיקים להחליף מחרטות מדגם אחד במחרטות מדגם חדיש יותר, וזאת על שום החיסכון במקרים של תאונה: המחרטה המיושנת עלולה להביא לכריתת אצבעו של הפועל (בזבוז כסף ושעות עבודה יקרות), בשעה שהמחרטה החדישה מסיבה פציעה שטחית בלבד: אפשר לטפל במקום ולהחזיר את הפועל לעמדת העבודה ללא דיחוי, מסביר ד"ר קפקא ביעילות טיפוסית ומגבה את דבריו ברישומים פרי עטו.
בקריאה רצופה של הספר, המרתק את קוראו בעבותות של שיעמום, מצטיירת דמותו של ארכי־בירוקרט, שמסבך נאמנויותיו הסותרות ומסכותיו המתחלפות עולה בבירור אהבתו הבלתי־מתערערת לברייה האחת שהוא מכיר מנבכי מבוכיה: המכונה הבירוקרטית. מבחינתו של קפקא, כל מחרטה מתקלקלת מגלמת בזעיר אנפין את המנגנון הבירוקרטי עצמו. קשה לטעות בהתענגות שבה הוא מתמסר לשיבושים התכופים בפעולתו של מנגנון זה: בכל פעם שהמכונה נפגעת, היא מגלה לחוקר הלהוט טפח נוסף באנטומיה שלה. תשוקתו של הבירוקרט הולכת מתקלה לתקלה; הפרוזה הצחיחה של הפקיד הבכיר מסווה בקושי את היקסמותו של המאהב מגופה של אהובתו, השב ומתגלה לו בכל תאונת עבודה.
אך מדוע דווקא התקלה היא שמשמשת את הסופר־הפקיד כאתר התגלותו של הגוף הבירוקרטי? רבים מסיפוריו של קפקא יכולים להיקרא כדוחות על תקלות טכניות ותאונות עבודה. כך, למשל, הסיפור 'במושבת העונשין' מציג, בפירוט שקדני ומתיש השאוב בחלקו הגדול ממאמרו של ד"ר קפקא על דגם המחרטות החדיש, מכונת כתיבה ענקית. הנידון למוות אמור להיקשר למצע של המכונה, והמשדדה אמורה לחרוט על גופו, בעינוי הצפוי להימשך 24 שעות, את לשון החוק: "צדק צדק תרדוף". אך בפועל חל שיבוש בתוכנית הכתיבה. המכונה יוצאת מדעתה: הגג נפתח, ושפך של ברגים, קפיצים, גלגלי שיניים ובוכנות מומטר על ראשי הצופים. פיו של הנידון נסכר בפקק כדי למנוע ממנו להקיא, אבל המכונה היא שמקיאה; במקום לפעול את פעולתה ולהוליך את דברו של החוק, היא מציגה לראווה את מִפרטיה הטכניים.
ואם כך, בתנאיה של תאונת העבודה, הבירוקרטיה מועלת בחובתה כלפי החוק. מכונת הכתיבה שוב אינה מתווכת בין לשון החוק לבין גופו הנחקק של הנתין: תחת לייצגו היא מציגה את עצמה; במקום לתפקד בשירותו של החוק, היא חוגגת את הווייתה. במקום להפיק ממערכיה את לשון התגלותו של האל־החוק — 'דאוס אקס מכינה' — היא מכשפת את הצופים בחזון התגלותה־שלה — 'מַכִּינָה אקס מַכִּינָה'. אך האומנם תאונת העבודה היא השביתה הלא־חוקית של המערך הבירוקרטי? האומנם המכונה הקמה על החוק וגונבת לו את ההצגה היא ישות בירוקרטית עבריינית? בחינה חטופה של אחת האנקדוטות המאלפות בחייו המקצועיים של קפקא מעודדת מבט חשדני יותר על יחסי הגומלין בין החוק לבין הבירוקרטיה.
במאי 1908, בלחצם של נציגי התעשיינים, החליט בית הדין המינהלתי בווינה לבטל את חובת הביטוח המקיף לעובדים בענפי הבניין. הבירוקרט־האמן של המכון לביטוח מפני תאונות עבודה הוזעק למלא את הריק החוקי שנפער באחת. ואמנם, עד נובמבר של אותה שנה מפליא קפקא לשחזר את מדרג הביטוח באמצעות שאלונים וסקרים שפנו במישרין אל המעסיקים. חסותו של החוק מוחלפת בהצלחה במערך בירוקרטי: שיעור המבוטחים הנוכחי במתכונת של חוזים אישיים גבוה מזה שהושג בתקופה שבה חל החוק לביטוח חובה. אלא שמקץ כמה חודשים מסתמנת מגמה החותרת להחזיר את המצב לקדמותו: לחדש את הצו הממלכתי ולפטור את המכון מתחזוקתו של המערך הבירוקטי. כאן נוקט קפקא עמדה חד־משמעית: הוא פונה לבית הדין בווינה בבקשה שלא יחזור בו מפסיקתו ממאי 1908; לבעיית הביטוח ניתן לגשת באמצעות מערכים מקומיים של התערבויות מקצועיות, ולא מכוח סמכותו העליונה והממורכזת של החוק; חולשתו של החוק, הוא מסביר לעמיתיו הנבוכים, היא תנאי הכרחי לכניסתה של המכונה. מכאן ואילך, החוק המבקש לצאת מן הכוח אל הפועל יעתור בשפל־קול באוזנו של הפקיד הממונה.
יידרשו לקפקא עוד שמונה שנים כדי לזקק את הפרדוקס היסודי הזה. הפרגמנט 'הודעה מהקיסר' (1917) נפתח במילים הבאות: "הקיסר — כך מספרים — שלח לך, היחיד, הנתין העלוב, הצל הזעיר שברח הרחק הרחק מפני השמש הקיסרית, לך דווקא שלח הקיסר הודעה מעל ערש מותו". הקיסר נוטה למות, והוא מזמן אליו שליח; זה נאלץ להתכופף כדי לשמוע את המילים שהשליט לוחש באוזניו בכוחותיו האחרונים. למי, בעצם, מיועדות המילים הללו? לכל הנתינים? ואולי רק לך? כי החוק (כך מספרים) הוא אוניברסלי ובה־בעת אישי באורח מסתורי — מקורו בשמש שקרינתה מזוגה בחלל העולם כולו ובכל זאת הוא מיועד לך, רק לך; הנה הוא נישא אליך במהירות האור, רק נשלח וכבר הגיע — כך, מכל מקום, מספרים.
אלא ששמשות אינן מדברות. הן מתאכלות באש ואינן מאירות דבר בבעירתן. הווייתו של החוק נבערת בלשון החוק: איש אינו מיישיר עיניו לשמש, ולפיכך לא יהיו לה נתינים עד שלא תקים לה ירח מלאכותי שיריץ את אורה במנסרותיו. ומי כמו הקיסר מיטיב לדעת זאת: כל הקיסרים תמיד כבר נוטים למות, ולוחשים את דברם האחרון באוזנם של שליחים היורשים אותם בחייהם. נגזר על השמש הקיסרית לשקוע כדי לפנות את שמי המזרח לשמש הבירוקרטית הזנה את העולם בקרניה הקרות. סמל השמש המצויר על חזהו של הבירוקרט הוא שסולל את דרכו של החוק וחורש את הממלכה כולה במתווי לשונו המתעוררת: "הוא מפלס לו דרך בתוך ההמון, פושט לפניו פעם את זרוע ימין ופעם את זרוע שמאל; כשהוא נתקל בהתנגדות הוא מורה על חזהו, על סמל השמש". ('הודעה מהקיסר') החוק הווה לעצמו — לוט באורו, סתום בכוחו־הוא. אבל הבירוקרטיה מדברת אליך.
ומה היא אומרת לך, בעצם? מה לחש הקיסר הגווע באוזני השליח? כנראה לא נדע לעולם. אבל בל נתייגע במדרשו של הסוד התפל הזה, כי סודו האמיתי של הבירוקרט גלוי תמיד על חזהו: הקיסר מת. השמש שקעה והורישה את דמותה לאלף שמשות מצוירות של חורף בירוקרטי, מצלצלות כמטבעות ביד פקיד. הקיסר מת, ומותו הוא כל הונה של הקיסרות. הקיסר מת, ולא ישוב עוד אלא במִפְרט מותו; בנתיבו המתארך לעד של השליח, החורץ בריצתו את צורתה של המכונה, צר במבוכתו את מבוכי הבירוקרטיה.
הקיסר מת, ושליחו אינו מודיע אלא את המוות שבשורש כל הודעה — מותם של המודיע וההודעה גם יחד עם היווסדה של מערכת היידוּעַ, בשחר העידן הבירוקרטי. הפקיד מבשר לממתינים במסדרון כי יהיה עליהם להמתין עוד זמן־מה; עוד נצח. כי באה השעה: הקיסר מת, ואלף פקידים מודיעים על מותו בדקדוקיהם. רד הערב, ובא זמנה של המכונה להתגלות בחריקת צירים ורעש גלגלי שיניים. ואנחנו, שעצבינו מרוטים מציפייה, נמחה על הקלקול, ונאיים לפנות אל הקיסר במישרין, ולגלות לו כי פקידיו שמעלו בשבועתם חוצצים בינינו להודעתו, וּמִנהלַם המקושקש הוא תקלה אחת נמשכת. כך נמחה ונצעק, כי השקיעה יפה לחלומות. אבל בתוך ליבנו נדע, כי מעולם לא הייתה לקיסר שעה אחרת מלבד השעה, שבה הבירוקרטיה גוהרת בפנים נוהרות על ערש הולדתו, וכבר היא מאריכה את מותו בסבך מהלכיה.
סיפורו של קפקא 'גזר הדין', שעוד נשוב אליו, נחתם במשפט הבא: "וברגע הזה הייתה על גבי הגשר תנועה שאין לה סוף". אנו ניצבים על סף הגשר של הבירוקרטיה, נואשים נוכח הדרך האינסופית אל החוק. אלא שבמקום לשלח מבט עורג אל הטירה הערפילית של החוק, אין לנו אלא להשפיל את עינינו אל הגשר, ולהבין שהגענו. שער החוק הולך ונסגר בפנינו; אבל חריקת הצירים מבשרת לנו כי הנה, שערה של הבירוקרטיה נפתח בפנינו. החוק סגור לכל, ואילו הבירוקרטיה פתוחה לכולם. החוק חטוף כאורך חייו של הקיסר המת מאז־ומעולם; הבירוקרטיה אינסופית כמותו של הקיסר, שהשליח מאריכו במצעדו הבלתי־נלאה. הזמן של החוק נצור לעולמים ברגע ההוא. הזמן הבירוקרטי מתחולל לאין־קץ ב"רגע הזה". אין לנו אלא לבוא בשעריו.
ב. הסיפור 'גזר הדין', מן הידועים והנדרָשים בסיפוריו של קפקא, נקרא "ברצינות" כמאבק אדיפלי בין בן לאביו המסרס והרצחני (בסופו של העימות דן האב את בנו למוות בטביעה, והבן מציית ומטיל עצמו מעבר לגשר). ולטר בנימין מצביע על זיקתו של הסיפור למלודרמה היידית הוולגרית דווקא, ועומד על הקשר בין דמותו של החבר, הממלאת תפקיד מכריע בעימות בין האב לבן, לבין שחקן בתיאטרון היידי, ידידו של קפקא. והנה מנקודת מבט זו, הסיפור מתגלה כמילון קלישאות היסטרי־פרנואידי, פקעת דחוסה של מחוות אדיפליות מהוקצעות־לעייפה; מערכון חבוט שהבן — שחקן להוט יתר על המידה, מבשרם המשתלהב של קוראיו הנאיביים של קפקא — מבקש בכל מאודו להאמין בו, ואילו האב מערטל בחדוות משחקו המוגזם ("'לא!' קרא האב... והשליך מעליו את השמיכה בכוח רב כל כך עד שנשרפה כולה במעופה") את מנגנוניו המחלידים.
כך, אפשר שהאימה האמיתית ב'גזר הדין' אינה המסכה הצעקנית של "האב הרע", אלא הפנים הצוחקות — פני הזקן הדמנטי — הניבטות מאחוריה. גיאורג, הבן, מבקש לו פרטנר לדרמה "רצינית", ומוכרע על ידי שחקן קומדיות. הבן הקפקאי כורע תחת מוקיונותו של אביו; משעה שעמד עליה, נדמה ששוב אין לו תקנה: "'קומדיאנט!' — לא יכול גיאורג לעצור בקריאה, הבחין מיד בנזק שנגרם ובעיניים בוהות נשך את לשונו עד שפקו ברכיו מעוצמת הכאב. מאוחר מדי". ואמנם, אפשר שגיאורג טובע ככלות הכל בגלי צחוקו של אביו — צחוק אינסופי, שכמו מתגלגל בגשר המסכל את סופו של הסיפור: "ברגע זה הייתה על גבי הגשר תנועה שדומה שאין לה סוף".
בסוף הסיפור, במקום שהיינו אמורים להגיע אל הגדה השנייה, להשלים את המהלך, לחצות את הגשר; שם אנו מוטלים אל מהלכו של גשר שאינו מגשר ואינו מחבר, שאינו מוליך ואינו מגיע, אלא מהווה את עצמו לאין־קץ. בדמותו של גשר זה, החוק מגלה את עצמו והוא חסר שיניים כאב זקן הרוקד על המיטה בתחתוניו הצואים. ממש כמו גיאורג, התפתינו להאמין כי עוד רגע יישא אותנו הגשר אל הגדה שמנגד ונהיה לקוראים — בניו החוקיים של הסיפור, פרשניו המצולקים של האב הרע; וממש כפי שאירע לגיאורג, יותר משהגשר העביר אותנו, העברנו אנחנו את הגשר — נשאנו אותו כצלב והיינו כמשל למהלכו האינסופי. בחתירתו אל החוק, הקורא בסיפוריו של קפקא נעשה למְבַצעה המותש של הבירוקרטיה הסיפורית. בחשבון אחרון, כולנו בני דמותו של מקס ברוד: מקיימיה האנוסים של צוואה אחת, שאותה נגזר עלינו לשוב ולהגשים ככל שאנו מדמים להפר אותה.
הבירוקרטיה המתהוללת בסיפוריו של קפקא מגשימה את צוואתו של הקיסר, או מוטב, מגשימה את הקיסר כצוואה, כמי שלא היה מעולם אלא צוואה. גדודי הפקידים מאריכים עד אין־קץ, עד סוף כל המחוזות וקצות כל הגשרים, במותו של הקיסר, פורטים בהנאה נקרופילית את גופו הנרקב של החוק למסעפי מסדרונות פלורסצנטיים, טומנים את להט השמש הקיסרית במנסרותיהן המצינות של אלף שמשות מצוירות. הבירוקרטים מדגדגים את החוק בבהונותיהם ומותחים את איבריו במצעדם, והוא צוחק בריאות אזולות־חמצן ונעשה לאין שיעור לבירוקרטיה — להוויה של גשר, שבכל ניסיונותינו לחצותו נמצאנו מודדים את מהלכו האינסופי, מקדישים את גופינו הנחלשים לשלטונו. מות הקיסר מתחולל לאין־קץ במבואותיו ומוצאותיו של העכשיו הנצחי של הבירוקרטיה. לאורך מותו של החוק, חורתים הפקידים בלשון הירוגליפים, הנהירה רק להם את תולדות מלכותם: הרף־עין, העתיד להימשך לעד.
ואם כך, הקורא הממתין אצל החלון המעריב להגעתה של הודעה מן המחבר טועה. בנהייתו הפרשנית־המלנכולית, הוא מדמה איזו בשורה שהשליח צופן בכליו, מכתב שעדיין לא הגיע; אלא שהשליח — סמל השמש — אינו אלא ביצוע של תנאי אפשרותו (שקיעת השמש, מות הקיסר). השליח הקפקאי הוא שחקן מושלם: הוא אינו אומר אלא את אשר הוא עושה. כל מה שיש לשליח "לומר" ("הקיסר מת") הולך ומסתמן לנימי־נימים במהלך הבארוקי שרגליו מתוות ברחבי הממלכה — במובן זה העיכוב הבירוקרטי אינו בגדר תקלה העתידה לבוא על תיקונה ביום מן הימים; העיכוב הוא תוכנה היחיד של ההודעה. השדר הקפקאי אינו מתעכב מלהגיע כי אם מגיע אל העיכוב, כדרך שהמכתב המפורסם שמיען קפקא לאביו הגיע לתעודתו כאשר עוכב־לעד בחזקתה של השליחה, האם. השליח־הקומדיאנט שלעולם אינו נלאה ממשחקו מהווה את מותו של החוק בצחוקו המתגלגל: החוק מת ומת ומת ולא גומר למות — חה!
ידוע שקפקא היה מקריא את סיפוריו אגב פרצי צחוק קולניים, שהותירו את מאזיניו הלא־רבים דוממים ונבוכים. במקום לחכות עד בוש להתגלותה של ההודעה הסודית שהוא מצפין כביכול בסיפוריו, מוטב היה למאזיניו של הסופר לו היו מצטרפים לצחוקו. •
