שנים שבּלוּלַיִם // יעל גובר } איירה: נעם וינר } כנרת } 29 עמ'
אמצע 'שנים שבּלוּלַיִם' מתרחש רגע עצוב סביב אכילת ארטיק. כשעדי הקטנה ואבא מגיעים למכולת היא מסרבת לשחרר את זוג השבלולים שהיא מחזיקה בידיה עד שאמא המאחרת תשוב, וליהנות מהממתק הקפוא. אבא קונה ארטיק לעצמו והם ממשיכים בדרכם. באיור הוא הולך קדימה, אוכל ועיניו עצומות בהנאה, בעוד עדי הנישאת בזרועותיו מביטה לאחור. הפער בין האהבה והרוך שבקרבה הפיזית של השניים לבין נקודות המבט המנוגדות שלהם והבדידות בתוך היחד שהפער הזה מייצר, הם שוברי לב ממש.
את כל זה מצליחות גובר ווינר לספר דרך סצנה אגבית לכאורה במיקום יומיומי של מכולת שכונתית, ובכך מתמצית גדולתו של הספר: גובר לא מדברת על רגשות, לא מספרת שעדי כועסת, עצובה, נסערת או מפוחדת, אלא ממחישה אותם, ובבחירה מבריקה משתמשת בגוף כדי לעשות זאת.
ילדים חשים רגשות באופן פיזי הרבה לפני שהם יודעים לתת להם שמות, ולכן מוקד הסיפור נמצא בזוג האגרופים הקפוצים סביב השבלולים, שיש בהם שמירה וביטחון לצד זעם וחוסר יכולת לשחרר. להורה המקריא התנהגות כזו עשויה להיראות כהתעקשות ילדותית, אבל הילד המאזין והמתבונן יבין בדיוק מה עדי עושה — היא שומרת ומחזיקה ועוטפת, היא נכנסת לתפקיד המבוגר האחראי. לא בכדי היא מצליחה ללכת על כל הגדרות בגינה בלי ליפול, "כי כשהידיים סגורות זה יותר קל, בגלל שיווי המשקל"; אם האיזונים והביטחונות בחייה קרסו והבית, המבנה המשפחתי המגודר והמוגדר, נשבר — עדי תהיה שיווי משקל וגדר לעצמה, בדרך גופנית ממש.
ביטוי הרגשות דרך הגוף מובע בחוכמה רבה גם באיורים. לפי השיח בין עדי לאבא אפשר להבין שהיא כבר לא קטנטונת, ובכל זאת וינר מאיירת אותה באופן שמזכיר מאוד תינוקות, עם ראש גדול ביחס לגוף; רמז לתחושת קטנות וחוסר אונים מול בחירות המבוגרים שמעצבות את מציאות חייה של עדי, והרגשות הגדולים מדי שהן מייצרות. היא מלבישה את עדי בצעיף אדום הדוק לצווארה שלעיתים יוצר אצל המתבונן תחושת חנק ממש, ולעיתים מספק את תחושת הביטחון שבעיטוף, כשצירופו לשמלה קיצית מאותת כי לא נועד להשגת חום פיזי, אלא חום רגשי. בנוסף מהווה הצעיף שלוחה ישירה של עדי המאפשרת לה לבטא את רגשותיה הקשים במופגן: הוא מזדקר כשהיא כועסת, מידלדל כשהיא עצובה או מאוכזבת, ומתנפנף בנחישות כשהיא מתעקשת.
צורתו המוארכת וצבעו האדום של הצעיף מעלים גם דימוי של חבל טבור שנגזר, של קטיעה ואובדן תום הינקות שעדי חווה עם פרידת ההורים. ועם זאת חזרת הגוון האדום בבגדיהם של אבא ואמא נותנת תקווה, שלמרות הפרידה הקשר המשפחתי הוא נצחי — גם אם קיבל פנים אחרות. לכן הצעיף/חבל הטבור נעלם כשאמא חוזרת ועדי נכנסת לאמבטיה. בתוך המים הכאב רפה, גם אם לא נרפא, והמשפחה נולדת מחדש, במבנה שונה.
לא בכדי בחרה גובר דווקא בשבלולים. ביתו של השבלול הוא חלק מגופו, וההפרדה ביניהם משמעה מוות. הבית של עדי כפי שהיה איננו עוד, ויש בכך כאב של קריעה ואובדן. הסיפור לא מציע פתרונות לכאב הזה ולא מנסה לארגן לעדי את המציאות לנוחותה. "שיהיה", אומר אבא בכל פעם שהיא מסרבת לבילוי שמחייב את פתיחת הידיים ושחרור השבלולים. גם הדקלום שהוא ממציא מאשרר את מצבה הרגשי של עדי מבלי להציע לו פתרון, ורק החזרתיות המחורזת מספקת מעט ביטחון ונחמה.
גירושים הם נושא טעון וקשה לתיווך עבור ילדים קטנים, ולכן רוב הפיקצ'רבוקס שעוסקים בהם נוקטים גישה דידקטית, משככת ומרדדת. גובר ווינר מתמודדות עם הנושא באופן שונה לגמרי ויוצרות ממנו ספרות אמיתית, כזו שמאפשרת שהות עם השבר ועיון בו. המוקד העלילתי שלהן איננו "בעיה ופתרונה" אלא הכאב עצמו, והן מעניקות לו את המרחב הנחוץ ומנכיחות אותו במלוא עוצמתו — באגרוף הקפוץ, בצעיף המהודק, בפנים הקטנות הנחושות, הזועמות, העצובות. וגם בהשלמה.
שמחת השחרור בסיום הספר לא מבטלת את השבר, אבל מאפשרת הקלה ואפילו גילוי עצמי וגדילה מתוך השינוי. •
