בשנת 1849 נמדד ההר הגבוה ביותר בעולם, על ידי מחלקת המדידות הבריטית בהודו. המדידות היו מסובכות והחישובים עוד יותר, ולקח להם ארבע שנים לקבוע את גובהו. בהתחלה נקבע גובה של 8,440 מטרים. אחר כך הוא קיבל עוד שמונה מטרים ונקבע על 8,848. כמה שנים אחרי הוא קיבל את שמו, אוורסט, על שם המודד הבריטי הראשי שיזם את המדידות.
מהרגע שהתגלה, הפך ההר למטרה החשובה ביותר למטפסי ההרים בעולם, ויעד לאומות החזקות שרצו להיות הראשונות שנציגיהן יציבו את דגלן על פסגתו. אבל עברו יותר מ־70 שנה בטרם יצאה המשלחת הראשונה לנסות ולטפס עליו. הסיבה: נפאל וטיבט, שההר נמצא בשטחן, היו שתי ממלכות סגורות לחלוטין שלא איפשרו לזרים להיכנס לשטחן.
ב־1921, לאחר לחץ דיפלומטי כבד שהפעילו הבריטים על הדלאי לאמה, מנהיג טיבט, הם קיבלו אישור ושלחו משלחת ראשונה. באנגליה הייתה היסטריה, המלך נתן את ברכתו, המועדון האלפיני הבריטי (היחיד בעולם אז) אירגן, ומטפסי ההרים הטובים ביותר בממלכה יצאו לנסות ולכבוש אותו, מצידו הטיבטי הצפוני. חלק מחבריה הצליחו להעפיל לגובה של 7,000 מטר לפני שמזג האוויר והתנאים על ההר עצרו אותם. בין היתר הם הבינו שחייבים בלוני חמצן.
משלחת בריטית שנייה הצליחה, לאחר שנה, לטפס לגובה 8,350 מטר, 500 מטר מתחת לפסגה, אבל יעברו עוד יותר מ־30 שנה עד שיצליחו לטפס את 500 המטרים הללו. במשלחת השלישית נעלמו שני מטפסים אחרי שהגיעו למרחק 300 מטר מהפסגה, שם ראו אותם חבריהם שנשארו למטה בפעם האחרונה. סיפור ההרפתקה הטרגי חיכה שנים לסוף הרואי, ורק ב־1999, אחרי 70 שנה, משלחת של "נשיונל ג'יאוגרפיק" מצאה את גופתו של אחד מהם, עם שתי ידיים שבורות, שהעידו על נפילה. כנראה שלא הגיעו לפסגה.
מאז יצאו עוד משלחות, בהן גם משלחות משווייץ ומברית המועצות (ששת חבריה נהרגו כנראה במפולת), אבל רק ב־1953 הביאה בריטניה את הניצחון המיוחל, אחרי 15 משלחות ו־14 הרוגים. ב־29 במאי, אדמונד הילארי מניו־זילנד וטנסינג נוראווי שרפא מנפאל עשו את זה. מספרים שהדבר הראשון שהילארי אמר כשירד למחנה הבסיס היה: "Well, we knocked the bastard off” ("ובכן, דפקנו את הממזר").
המשלחת שלי
כוח המשיכה של האוורסט לא אבד לאחר כיבושו. משלחות המשיכו להגיע, אבל בקצב איטי. ארגון משלחת טיפוס היה עדיין דבר גדול, יקר ומסובך. השוויצרים היו השניים שהגיעו לפסגה, גם הסינים הוציאו משלחת וטענו שכבשו את הפסגה. ב־1963 האמריקאים עשו את זה.
הכי נחשב, אחרי הראשון שכבש את ההר, היה להיות הראשון שמצליח לטפס במסלול חדש, שאיש לא טיפס לפניו, ולרוב קשה יותר. ב־20 השנים הראשונות לאחר הכיבוש הראשון, עוד 37 מטפסים הגיעו לפסגה, ו־15 נהרגו. ב־20 השנים הבאות הפעילות על ההר קפצה מדרגה: יותר מ־150 משלחות (100 הרוגים). עדיין, ההר נשאר זמין למספר מצומצם של מטפסים ממדינות בעלות מסורת ארוכה בטיפוס.
אחד השיאים בשנים אלה נרשם ב־1981, כאשר ריינולד מסנר קם בבוקר במחנה הבסיס בטיבט, שם תרמיל על הגב, ובשלושה ימים טיפס לפסגה, בלי חמצן, בלי עזרה, בלי להשתמש בשום תשתית לאורך הדרך. מסנר הוא גדול מטפסי ההרים בכל הזמנים. הוא גם הראשון שהשלים את הטיפוס לכל אחת מ־14 הפסגות הגבוהות ביותר בעולם, כולן מעל 8,000 מטר.
עם השנים היו עוד הישגים מדהימים. הצליחו לטפס על ההר דרך הקירות התלולים והקשים ביותר שלו, בלי חמצן ובמהירויות מטורפות. כמעט ולא נותר קו שלא טופס. אבל נדמה שאחרי ההישג המדהים של מסנר שום דבר כבר לא ממש משנה. עוד מסלול ועוד קיר שטופס - לציבור זה כבר לא הזיז. האוורסט הפסיק לספק כותרות ניצחון. ההר עניין את הציבור הרחב רק כשהתרחש שם אסון.
התפנית הגדולה התרחשה ב־1992, כשיצאה להר המשלחת המסחרית הראשונה, ששינתה את כל חוקי המשחק. בעקבותיה, תוך שנים בודדות, עלה מספר המטפסים למספרים מדהימים. היו ימים שבהם הגיעו אל הפסגה יותר מ־100 אנשים, ופקקי תנועה הפכו להיות הבעיה הגדולה בטיפוס.
המשלחת הזאת הייתה המשלחת שלי. בתחילת שנות ה־90 זיהו שני מטפסים ניו־זילנדים, רוב הול וגרי בול, הזדמנות עסקית: הם ראו שיש בעולם מאות מטפסים מנוסים, שרוצים ויכולים לטפס על האוורסט, אבל לא מוצאים את דרכם לאחת מהמשלחות הרשמיות. הם כבר היו על ההר שלוש פעמים. הם ידעו איך מארגנים את זה, והחליטו לארגן משלחת ולמכור מקום לעשרה משתתפים, במחיר 35 אלף דולר לאחד. הם פירסמו את המשלחת במגזינים של טיפוס, הפיצו את השמועה בעולם הדי מצומצם של לקוחות פוטנציאליים, ופנו למועדונים אלפיניים שונים שימליצו על מועמדים. המועדון האלפיני הישראלי המליץ עליי.
הייתי בן 33, אבא לילד בן ארבע כשמאחוריי 12 שנים של ניסיון בטיפוס הרים. זה היה הדבר העיקרי שעשיתי מאז שהשתחררתי מהצבא. הרגשתי מוכן. את הכסף קיבלתי מ"ידיעות אחרונות". רם אורן, עורך "7 ימים", החליט שהוא הולך על זה וגייס את הכסף. כשחזרתי הוא המתין לי בשדה התעופה ואמר בחיוך, שידע שיהיה סיפור טוב גם אם לא אחזור. היינו עשרה חברי משלחת עם קבוצה גדולה של בני שבט השרפא. רוב וגרי אירגנו את המשלחת כמו רוב המשלחות אל ההר: מחנה בסיס, ומעליו ארבעה מחנות נוספים. מהאחרון, בגובה 8,000 מטר, מטפסים לפסגה.
לקח 39 ימים מהרגע שהגענו למחנה הבסיס ועד שהקמנו את המחנה הרביעי. נותרנו תשעה מטפסים בשלב הזה, ויום הפסגה הגיע. בטיפוס הרים הפסגה היא מהות הכל. נגעת בפסגה - ניצחת, לא נגעת הפסדת. אין תיקו ואין כמעט. יום הפסגה הוא תמיד היום הכי ארוך, הכי קשה והכי מסוכן. התוכנית הייתה איש־איש עם עצמו, בלי מדריך ובלי חבל.
לקח לי תשע וחצי שעות להגיע אליה, יחד עם מטפס אמריקאי בשם נד ג'ילט. היינו הראשונים על הפסגה באותו יום. ישבנו שם יחד חצי שעה לפני שהאחרים התחילו להגיע. במשך שעה מחיי ישבתי על גג העולם, ואז במשך ארבע וחצי שעות ירדתי עד למחנה הרביעי, ויומיים נוספים לקח לרדת למחנה הבסיס, ורק שם אתה יודע שניצחת וגם נשארת בחיים.
קצת מזל והרבה כסף
גרי בול נהרג בהרים קצת אחר כך; רוב חזר להר עם קבוצות נוספות. חברות נוספות צצו והציעו את אותה חבילה. לא היה פשוט למצוא מטפסי הרים שעמדו בסכומים הללו, ואת המשלחות התחילו לאכלס אנשים עם פחות ניסיון בהרים ויותר כסף בכיסים. וכך, ב־1995 מזג אוויר לא טוב הותיר את כל חברי המשלחת של רוב ללא הפסגה. מחיר ההשתתפות עלה ל־65,000 דולר.
ב־1996 הגיעו להר מספר חברות מסחריות, במזג אוויר גבולי, והתוצאה של אותה תחרות עסקית שנוצרה על ההר הייתה שמונה מטפסים מתים, בהם רוב הול. זה היה היום הקטלני ביותר על האוורסט עד אז. האסון העלה שוב את האוורסט לכותרות. חבר המשלחת של רוב, עיתונאי ומטפס מפורסם, כתב רב מכר על מה שקרה על ההר. כתבות וסרטים נעשו על אותו יום. כולם הזדעזעו מכך שאנשים חסרי ניסיון אמיתי בהרים יצאו לטפס על האוורסט. אבל השורה התחתונה הייתה הפוכה מהמצופה: ההר הפך לפופולרי מאי פעם. התקבעה התודעה שלא צריך להיות מטפס הרים כדי לטפס על ההר הגבוה בעולם. עם קצת מזל והרבה כסף, כל אחד יכול.
ההר הופקע לטובת תעשיית התיירות כשבמשרד התיירות הנפאלי החליטו דווקא להנגיש אותו, וחבל חובר אל ההר ממחנה הבסיס ועד לפסגה לשמש כמעקה, לאורכו מטפסים כולם.
ב־98' התארגנה קבוצה חזקה של מדריכי טיפוס מקומיים. הם הגיעו בהתחלה של כל עונה, סללו את המעבר דרך מפל הקרח של הקומבו, וקיבלו 300 דולר מכל מטפס שעבר שם. המספרים של המטפסים הלכו וגדלו ו־2018 הייתה שנת שיא: רגע לפני הקורונה, טיפסו לפסגה 878 אנשים. עד היום טיפסו על ההר בערך 10,000 אנשים, כשליש מהם מדריכים מקומיים שמטפסים על ההר באופן די קבוע, כעבודה. השיא מוחזק בידי אנג ריטה שרפא: 27 פעמים. בין יתר השיאים: טיפסו על ההר יפני בן 80, ילד אמריקאי בן 13, ואנשים עם מוגבלויות רציניות. כל אחד עם האוורסט שלו, כל אחד עם האתגר שלו ואני מוריד את הכובע בפני כל אחד, אבל כהישג ספורטיבי, זה כבר מזמן בתחום של ספורט עממי.
לאורך השנים ביקשו את עצתי לגבי הטיפוס על ההר. פעם הייתי מייעץ לצאת לקורס טיפוס ולרכוש ניסיון לפני שעולים לאוורסט. היום, עד כמה שכואב לי להודות בזה, אם יש לך כסף לקנות מקום בחברת טיולים טובה, ואתה בכושר טוב, נחוש ויש לך קצת מזל – אפשר להצליח לטפס עד לפסגה גם אם זה ההר הראשון שראית בחייך. המכשול העיקרי הוא הכסף.
