מה שמדהים (ככל שיש טעם בכלל להשתמש בתואר הזה) בראיון שהעניק “שר המורשת” לרדיו “קול ברמה”, הוא שדברי הבלע שלו על נגיד בנק ישראל הגיעו באמת משומקום. כחלק מהאופן המעוות שבו השלטון מנסה לשווק את התוכנית לשינוי המשטר, השר עמיחי אליהו הסביר מדוע ללא ה”רפורמה” אין איך לטפל בבעיות כגון המשילות ויוקר המחיה. ואז, ולמרות שאף אחד אפילו לא הזכיר את פרופ’ אמיר ירון, אליהו אמר שהוא היה “צריך להיות מגולגל מכל המדרגות”.
עכשיו, בהנחה שהשר בכל זאת עונה להגדרה של “אדם סביר”, הוא אמור לדעת מה המשמעות (הפוליטית, הכלכלית, הדיפלומטית) של השחרת הנגיד ועוד בשפה כה ברוטלית (אגב, בחלק מוקדם של הראיון הוא התבכיין על אהוד ברק). גם אם הוא ממש מאמין בכל רמ”ח איבריו ושס”ה גידיו שנגיד בנק ישראל הוא “פרא אדם” (לפחות קשה להתלונן על חוש ההומור של השר), הרי שאין דבר יותר מטומטם מאשר לתת פומבי לדברים הללו. אבל אליהו לא רק שלא חזר בו, למרות הגינויים של ראש הממשלה, שר האוצר, שר הפנים והבריאות וכל מי שלא רוצה לראות את השקל מתאבד: הוא צייץ וקבע שהנגיד “איבד את הלגיטימיות”.
ויש בזה הרבה כדי ללמוד על חצי השנה הראשונה לכהונת הממשלה, ועל הסיבות שבגללן פרק הזמן הזה מרגיש יותר כמו שש שנים מאשר שישה חודשים. אליהו, על הפער הבלתי נתפס בין מספר המיקרופונים שהוא מקבל לעומת חוסר החשיבות שלו ושל המשרד המומצא שלו, הוא רק דוגמה למעבר הדרמטי של ישראל: ממדינה סוערת ותוססת לישות מאמללת, שבה אנשים קמים כל בוקר לצלילי צופרים חסרי כישרון, יכולת ביצוע ואפילו איפוק ברמה של ילד בכיתה ג’. כל מהותם היא לחולל רעש מחריש אוזניים ומדכא נשמה, שאפילו גם כאלה שתומכים בחלק מהרעיונות שלהם כבר תוהים אם כאב הראש היה שווה את זה.
חיים כאלה, שבהם השבוע ליטרלי לא התחיל וכבר שר בממשלה קורא לגלגל את נגיד בנק ישראל מכל המדרגות (“הייתי לפני הקפה של הבוקר”, התנצל אליהו על הסגנון, בעוד פאנץ’ שלא ניתן להמציא), הם לא באמת חיים. זאת הוויה של אלימות יומיומית, ולשרוד אותה זה כמו לנסות לתפקד עם מגף על הגרון. לאורך זמן, אי־אפשר לבסס יציבות בכך שאומרים “אז שר המורשת אמר” או “אז השר במשרד המשפטים אמר” או “אז שר התפוצות אמר” וגם “אז שר החוץ אמר” וכו’ (וזה עוד בלי אקזמפלרים כמו ח”כ ניסים ואטורי וטלי גוטליב). בסוף, ועוד הרבה לפני כן, צורת הקיום הזאת מביאה לכך שגם אלו שלא מזריקים פוליטיקה לווריד אלא חווים אותה בטמפרטורת החדר, מרגישים איך השפיות נוזלת מהם ומוחלפת בחרדה וייאוש.
ומכיוון שבכל זאת עברו כמה חודשים, אין אלא להפנים שזה לא תרגיל וגם לא חבלי קליטה: אלה הדמויות, זה סגנונם, זה מה שהם יודעים ויודעות לעשות. והידיעה שכולם רואים ושומעים את הקולות, מהמשקיעים דרך המוחות האקדמיים ועד ממשלים בינלאומיים, רק מוסיפה לתחושה שזה לא ייגמר טוב, אם כי לא נורא: בקצב שבו הדברים זזים, ונוכח חוסר האונים המובהק של ראש הממשלה, זה לפחות ייגמר מהר.
