"בחברה הערבית, כשאישה יוצאת ממקלט זה או לקבר או למקלט אחר", אמרה לי לפני מספר שבועות אמל, אישה ערבייה בת 39, שחיה למעלה מעשרים שנה במעגל האלימות. בשנים האחרונות ליוויתי לא מעט נשים שחיו או חיות את מעגל הגיהינום הזה. פגשתי אותן במקלטים, בדירות מסתור ולפעמים בביתן, מתמודדות עם שגרה נפיצה שקשה להסביר במילים. של לילות נטולי שינה. של בחילה בלתי פוסקת, שנובעת מהמחשבה המבעיתה: כל יום יכול להיות היום האחרון שלך. ושל כעס מעורבב עם תסכול, שמופנה לאוזלת היד המערכתית שמוכנה להפוך אותך לאישה הבאה שתזכה לתואר "הכתובת שהייתה על הקיר".
"הוא היה אלים אליי מהיום שהתחתנו", שיחזרה בפניי אמל, "זה יכול היה להתחיל במכות ולהיגמר בזה שהוא נועל אותי 15 שעות במקלחת או מונע ממני לישון. לילה אחד הוא החטיף לי אגרופים בפנים, ואמר לי שזהו, שהיום הוא שוחט אותי. ראיתי אותו מתקרב אליי עם סכין, נעלתי את עצמי בחדר והתקשרתי למשטרה".
בעלה של אמל נשפט וריצה מאסר של קרוב לשנה, אבל מאז שהשתחרר הוא ממשיך לאיים על חייה. כבר חודשים ארוכים שהיא מסתגרת בביתה ולא יכולה לצאת. כנראה שאזיק אלקטרוני היה משנה את חייה, מאפשר לה לחיות בביטחון. האבסורד הוא שדווקא היא הייתה זכאית להגנה של חוק האיזוק האלקטרוני, גם בגרסאות הכי מחמירות שלו, אבל הסחבת הבלתי פוסקת סביבו מאלצת אותה להמשיך ולחיות בפחד.
אתמול, ברקע החגיגות סביב אישורו של החוק לפיקוח אלקטרוני למניעת אלימות במשפחה, או חוק האיזוק האלקטרוני בגרסתו המוכרת יותר, החל מטר קומפלימנטים עצמיים מלווה בזריקת האשמות של הקואליציה. "הבאנו חוק מדויק, חזק וטוב, לא לעומת הפופוליזם של השמאל", אמרה השרה לקידום מעמד האישה מאי גולן. כן, זו שרק לפני מספר חודשים הצביעה נגדו. "הקואליציה הקודמת דיברה ולא הביאה, אנחנו מביאים חוק מדויק יותר", אמר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. כן, זה שעיכב אותו במשך חודשים ארוכים - וכעת זקף אותו לזכותו. בפועל, מדובר בפוליטיקה זולה. ועל חשבון מי?
בסוף מושב הכנסת הקודם, כשנפלה הצעת החוק, התחייב בן גביר להביא תוך חודש את החקיקה הממשלתית בנושא במטרה לעשות בה כמה שינויים ולהפוך אותה ל"מאוזנת יותר". אולם חודש התחלף בשלושה, וההצעה החלופית שניסה לקדם זכתה לביקורת צולבת מגורמי המקצוע בתחום.
אז אחרי חודשים של עיכובים, חודשים שבהם נשים כמו אמל נאלצות לחיות תחת סכנת חיים ממשית, חודשים שכל דפיקה בדלת משאירה אותן ללא נשימה, הצביעה אתמול הממשלה להחיל דין רציפות על החוק שעבר בממשלה הקודמת עם שינויים מינוריים שניתן היה לתקן בוועדות הכנסת. שינויים שמאבדים רלוונטיות אל מול הסעיף שיאפשר לבית המשפט להחיל את הצו, גם בהיעדרם של התנאים, לפי שיקול דעתו של השופט כי מדובר בסכנה ממשית.
אל תטעו, זו לא הממשלה היחידה שאשמה בסחבת סביב החוק הזה. כבר למעלה מעשור שהוא נדחה ונדחק בין ממשלות. למעשה, לאורך השנים הונחו על שולחן הכנסת מספר הצעות חוק דומות ואף זהות לאותה הצעה שאושרה אתמול בישיבת הממשלה. הבטן מתהפכת מהמחשבה על כמות הנשים שהוא יכול היה להציל. על כמות המשפחות שלא היו נאלצות להיכנס למקלט אם היה קיים. על כמות הצלקות והכאב שהוא יכול היה למנוע.
אתמול התרחש צעד חשוב, וצריך לשמוח ממנו. צר לי להעכיר את החגיגות, אבל הוא גם עוד הוכחה למחיר שמשלמות ומשלמים קורבנות אלימות על הפוליטיקה הזולה שמתנהלת על גבם. כמה רעש, אנרגיות ושעות עבודה הושקעו כדי לאפר את החוק באופן כזה שבן גביר - שחושב שיודע יותר טוב מכולם, אבל יודע בעיקר מה טוב לבן גביר – יוכל לגזור עליו קרדיט ולספר שעכשיו הוא "מאוזן" יותר. כל שנותר לקוות הוא שאחרי הפארסה המיותרת הזאת, הוא ייושם ויציל את אותן משפחות מהמציאות הנוראית שנכפתה עליהן.
