מי שמבקש לדעת מה המהות האמיתית של לשכת עורכי הדין – שעורכת היום בחירות שמוצגות כמאבק הרואי על שלטון החוק והדמוקרטיה – כדאי שיחזור לפלשתינה־א"י של שנות ה־30. גלי הטרור הערבי הגיעו לשיאם, והמרד הערבי הגדול הביא לרצח של יותר מ־400 יהודים וכ־5,000 ערבים (רובם ככולם כחלק ממלחמות הכנופיות הערביות זו בזו). גם לו רצתה, לא יכלה הארץ היפה הזו לכסות את הדם שנשפך בה כמים. אבל את 246 עורכי הדין היהודים ואת 112 עורכי הדין הערבים שפעלו בה אז עניינו דברים אחרים לגמרי.
אף שכל קבוצה התאגדה בהסתדרות לאומית משלה, ולמרות מאבק הדמים, הן שיתפו פעולה במה שהיה חשוב עבורן. לא, לא בהגנה על זכויות האדם ולא בביצור שלטון החוק. ממש לא. ב־1935 הן לחמו נגד "התנהלות מבישה של לקוחות ידועים המתקשרים עם מספר עורכי דין טלפונית על מנת לברר את שכר טרחתם ובוחרים בזול ביותר!" ב־1937, שיא הפרעות, הן הוטרדו מהצפת המקצוע עם עליית יותר מדי עורכי דין וניסו לקדם דרכים להגבלת הכניסה למקצוע, כמו סגירת אחד מבתי הספר למשפטים שפעלו אז (נשמע מוכר?) אפילו בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה (כשממדי השואה כבר ידועים פה), עורכי הדין השקיעו מאמצים רבים בלובינג לקביעת תעריף שכר טרחה מינימלי, בתלונות על חדירה למקצוע מצד רואי חשבון, וגם, איך לא, בסכנה למקצוע כתוצאה מריבוי עורכי הדין שמגיעים מאירופה החרבה. זו ההיסטוריה שלא תפתיע כל מי שאי פעם בא במגע עם לשכת עורכי הדין. מה שהווה הוא מה שהיה.
התנהגות זו עוררה בוז בקרב המייסדים, ולכן עם קום המדינה השפעת עורכי הדין הייתה מזערית. פרופ' נטע זיו, שחקרה בנושא, גילתה ששלטון הפקידים של מפא"י התנשא עליהם וראה בהם שריד ליהודי הגלותי, על כל משמעותיו. זה הוביל את עורכי הדין להבין שכדי לשמור על הגילדה נדרש "להחדיר את התחושה שהתערבות עורך־הדין היא לטובת המדינה והשלטון הדמוקרטי", וגם ש"שמירה על יציבות מערכת המשפט תבטיח גם את מעמדו היציב של המקצוע המשפטי". לשיטתם, גם מערכת המשפט וגם עורכי הדין ייצאו נשכרים מזה. טובת הציבור? הצחקתם. זו מעולם לא באמת הייתה חשובה.
המהלך הצליח, וב־1961 קיבלה הגילדה את כל מבוקשה בחוק: היא הפכה אחראית לבחינות הכניסה למקצוע (שהיו בידי גוף שלטוני נטול פניות קודם לכן), לשיפוט המשמעתי של חבריה (במקום גוף חיצוני), לבחירת שופטי ישראל, והכי חשוב – החברות בה הפכה לחובה (לפני כן היו עורכי דין רבים שבחרו לא להצטרף אליה). כך נוצרה האנומליה המדהימה של החתול עם הגלימה השחורה, שגם שומר על השמנת וגם קובע מי יהיו הפרות, מי יהיה החלבן ומה יהיה המחיר שבו הוא יקבל את החלב. התירוץ שאיפשר זאת היה כמובן ההגנה על הדמוקרטיה – אחרת כיצד נסביר את העובדה שבוועדה לבחירת שופטים יושבים עורכי דין שמקורביהם מופיעים לפני השופטים שהם אחראים על קידומם? איך ארגוני המחאה שמריצים שותף באחת הפירמות הגדולות בישראל, שמייצגת בעלי כוח ואינטרסים, מצדיקים לעצמם את העובדה שהוא יבחר שופטים שלפניהם יופיעו עורכי דין מהמשרד שלו? הם באמת מאמינים שפוטנציאל השחיתות לא קיים גם אם הוא עצמו יתפטר באופן פורמלי לזמן הכהונה, ושאר המצאות?
כך גם לגבי שאר הנושאים. מדוע שגוף עצמאי בראשות שופט עליון לא יהיה אחראי לבחינות הכניסה למקצוע, ואז יוכל הציבור ליהנות מיותר עורכי דין שיורידו את מחירי השירותים המשפטיים ויהפכו אותם נגישים לכל? מדוע שהשיפוט המשמעתי יהיה בידי חבריהם של הנשפטים באופן שהופך את השיפוט לבעייתי, בלשון המעטה? כך עושים צדק? נו, באמת.
מי שרוצה באמת להגן על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם, צריך לבחור רק במועמד או רשימה שמבטיחים דבר אחד: לסגור את לשכת עורכי הדין ולהפכה לוולנטרית. זה מה שאני מתעתד לעשות היום. לבחור ולסגור.
