שביידן יזמין / מתי אנשים נזכרים באנשים שהם אוהבים? ברגעים שהם רוצים לחלוק איתם משהו ואז הם זורקים משפטים כמו: שמעת ש? ראית את?
אז שמע חבר, המציאות נתקפה שוב ורטיגו, הזעם כרגיל על הכל. הכאב על הפיגוע הקשה ליד עלי. ובענייננו, אני מבטיח שאני לא הולך לדבר אליך יותר (מלבד בנסיבות מיוחדות), כדי שזה לא ייראה זול ורגשי מדי.
אבל עצוב לי שלא קראת ת'טור האחרון וכמה תגובות היו מאנשים שהצטערו לי עליך. מישהו אפילו אמר לי שהאוויר התייבש והתבייש בלכתך, ולא הייתה רוח. לא יודע מה זה אומר.
וכיוון שמה שהיה משותף לשנינו זו העובדה שמעולם לא בא לנו להיות חלק מהעדר שרץ אחרי הכלום באמוק, אז לא ידעתי מה לענות על השאלה האנושית והאוניברסלית ששאלו אותי אחרי מותך, והיא: איך אני? כי מה? להגיד שאני ישן בלילות האלה עם אור? הרי לא יאמינו.
אבל יום אחד השבוע, במסגרת המחשבות המאוד לא קוהרנטיות שתקפו אותי בצער הגדול, בא לי לפתע שביידן (כן־כן, ג'ו מנשיאות ארצות־הברית) יזמין אותי לביקור בביתו הלבן. אני מחבב אותו מאוד. מה אתה מתפלא? ביידן הוא מנהיג העולם, זה שנופל וקם לפעמים ממדרגות של מטוסים ושלא יודע איזה כיוון לקחת אל המיקרופון על הבמה (בואו לא נשוויץ, האם אנחנו כן יודעים את הכיוון הנכון?).
מה אתה צוחק? בסוף הטור אסביר לך מאיפה זה בא. תהיה סבלני. אגב ברלוסקוני, מי שעשה מסיבות סקס בשנות ה־80 וכמעט חירב את איטליה, גם הוא מת.
אבסורדים / שבועיים מאז לכתך והאבסורדים עדיין ממלאים את חיינו. הגברת והאדון עם הלשכה, הוועדות, הסבירות. ואני שמתמסר לשירי עצב בספוטיפיי.
אז ברגעים הפרובלמטיים האלה אני מסתמך שוב על הרמב"ם, על אותות הקיץ, על גשם בחמסין, על הבחירה הדרמטית בבוקר בין מכנסיים קצרים לארוכים. כן, זיכרונות זה מה שנשאר.
וגם המחשבה המחויכת והמייצרת מציאות הזויה, על ביידן. קרי, המזמין. ואיך נעשה חיים יחד. ניסע בקלנועית, נראה סרטים של טרנטינו, נעשה תרגילי זיכרון במחשב, אני אשיר לו בעברית. אראה לו את מרגי החדש והוא יזמין את ספרינגסטין הישן.
כן, יש לנו על מה לדבר. גם אצלנו כבר רוצחים כמו אצלם, בצרורות. גם אצלנו יש גזענות, בדלנות, אינפלציה, ענייני חקיקה, סדרות משטרה ואיראן. גם אצלנו מישהו דופק בדלת ושואל: אפשר להיכנס? ואני פותח, אבל זה לא אתה, זה הגנן.
ערימות הספר / הייתה לנו (לך ולי) סימפטיה משותפת לספרים וכל אימת שחל שבוע או חודש הספר כמו בימים אלה, היינו מנצלים את עדת "הממליצים" על הספר הכי טוב שקראו לאחרונה, וככה חוסכים מעצמנו את המאמץ לקרוא את הספרים במלואם. מזמן ידענו שקריאת הספרים בעם הספר ירדה ב־50 אחוז, למול העלייה החדה בצפייה במסכים.
אני אוהב לעיין בספרים. לפעמים אפילו לשים רוק על האצבע כמו פעם כדי שהדף יעבור חלק. אני גם אוהב לשבת על ערימות ספרים, ומדי פעם לשלוף מאחורי הישבן אחד ולעיין בו.
יש כמובן ספרים שלא דורשים ערימה. כמו האחרון של דיוויד פוסטר וואלאס, "מהתלה אינסופית" שמו, כי הוא בעצמו ערימה (מכיל 1,059 עמודים ועסוק בלקטול את תרבות הצריכה האמריקאית). ואני מהרהר איפה הימים של אריך קסטנר עם "פצפונת ואנטון" ו"אמיל והבלשים"? הם היו ספרים דקים לישיבה, אבל בתוספת נניח "טרזן" מאת אדגר רייס בורוז, א.ב. יהושע ב"המאהב" ואיין ראנד ב"מרד הנפילים", התגבש לי אחלה כיסא חשוב לשבת עליו.
לחזור לנעורים / האם אתה רוצה להיות שוב בן 20? נשאלתי בשבעה שלך על ידי אחד המנחמים, אולי בגלל שהמוני צעירים באו לנחם את שתי הבנות הצעירות והמיוחדות שלך.
טוב, לא אכפת לי לחזור לנעורים, עניתי. גם לא אכפת לי להפליג שוב לשארם. לתפוס עקרבים במעלה העקרבים, ולשיר איתך את הוואוו או וואוו ב"שיר אהבה בדואי".
אבל הנעורים מזופתים, אמר האיש, בעיקר בגלל העובדה שאתה חי בהם במעין "עלבון שמחפש סיבה". (אהבתי).
ריח של אבק שריפה עף בבית שלכם, אלעדיק אהוב, (אולי כי טיגנו שניצלים לאבלים). "חכה שנייה", אמרתי לאיש והלכתי לשטוף פנים מהדמעות, וכשחזרתי הוא כבר לא היה שם. בדיוק כמוך, נעלם. אולי חזר לנעוריו.
מענטשים כמוך/ טוב, אני מניח שאחרי שבועיים הזויים שבהם הלכת לנו, אתה כבר יודע שמה שאין פה יש אולי שם. ומה שמתיימר להיות אמת אלו צורות של פרובוקציות לאנשים קטנים. כי הרי אין אמת אחת. מה גם שכולנו נהיינו פליטים איראנים מהסדרה "טהרן" או חבורת מסתערבים מ"פאודה" או קונספירטיביים מ"השוטרים" בנהריה. ושמהבוקר עד הלילה שוטפים לנו את המוח באני ואתה וההוא. בקבלו את החתן והכלה. ויש את ילדינו ודאגותינו וצבאנו וחלומותינו הבאים בלילותינו.
והשאלה היחידה שמציקה לי כל הזמן היא: כמה נדרש מאיתנו לחזור להיות מענטשים כמוך, כפי שנתבקשנו במקור? וגם מתי נחזור לאחור ונרקוד עם זו שאהבה נפשנו?
למלא את החלל / פגשתי את רמה בורשטיין, במאית הקולנוע המרגשת, של "למלא את החלל" ו"לעבור את הקיר". רמה היא אישה חרדית מוכשרת ומלאה תובנות (גילתה את נועה קולר הנהדרת), והייתה שיחה מעניינת בינינו. אז אפרופו יונתן החרדי, הסרן ההוד־השרוני שנלעג בזדון באוטובוס, כשיצאתי מהפגישה עם רמה, הבנתי שאם אפשר לגשר על העולמות החרדי והחילוני, אז רק באמנות ובאהבת האדם.
טוב. אני יודע שכל המוטיבציות שלך שם בטח השתנו ובכל זאת לצערי הריני להודיע לך שברגר מהמחזמר "שיער", הלוא הוא טריט ויליאמס האגדי, נהרג בתאונת אופנוע בלוס־אנג'לס. כן, עוד צער אחד, בלי להשוות, נוסף לנו.
הסיפור / הטור הזה נכתב בפלאפון כשישבנו שבעה עליך (לא מאמין שאני אומר את זה) וכשמסביב ים אנשים דיברו עליך כאמור באהבה גדולה.
ועכשיו שמע משהו.
זוכר את שעת האפס בבית הספר? אז יום אחד הלכתי בשעת האפס הזו (שבע בבוקר) לכיוון הסקול יארד (חצר בית הספר), בגלל עונש שקיבלתי להוריד ת'כיסאות בכיתה ולהכין אותה לשיעור. השער היה סגור. ואני חיכיתי עד שהופיעה לפתע המורה לטבע עם האחראי על השער והם פתחו אותו.
"מה אתה עושה פה, ילד?" שאלה הטבעונית.
"הרי הענשת אותי להוריד כיסאות בכיתה, לא זוכרת?" עניתי.
"אה". אמרה. כאילו לא זכרה, ורק טמבל כמוני לקח את זה מדי ברצינות.
"יודע מה?" אמרה. "אתה משוחרר מהכיסאות, ויש לך שעה חופשית לעשות כרצונך".
אז התיישבתי ליד הברזייה ושתקתי, כי לפתע לא היה עם מי לדבר בשעת האפס. ואולי אז עלה לי הרעיון המוזר הזה שנשיא ארצות־הברית (אני חושב שהנשיא היה אז דווייט אייזנהאואר) יזמין אותי לביקור.
אז עכשיו אני אומר לנשיא הנוכחי: תזמין ביידן, תזמין כבר. אני שוב לבד קצת ליד הברזייה בשעת האפס. מרגיש קצת אפס ומחפש משהו או מישהו שימלא לי את החלל שנוצר בלכתך העצוב, והכל כך בלתי נתפס.
