על מה הקריאות הגזעניות למוחמד אבו־פאני?
אם קודם, לעליהום ולבוז נגד מונס דאבור היה הסבר - הפוסט שהעלה סביב המהומות בהר הבית לפני "שומר החומות" – הסבר שבטוח לא מצדיק יחס מבזה אבל איכשהו ניסיון להסבר; ואם בשגרה, הקריאות הגזעניות נגד כדורגלנים יריבים "מנומקות" בתירוץ האווילי שהם יריבים, ואתם יודעים, "ככה זה עם יריבים" - כאן זה בא מחלל ריק. סליחה, לא ריק. חלל של רוע. נטו רוע.
בושה. מכל הסיבות והבחינות שבעולם בושה. זה לא רק להרחיק פיזית ומטאפורית את הטובים שבין הכדורגלנים מנבחרת ישראל. זה להרחיק ישראלים. זה להרחיק בני אדם. כאלה שמשאירים על הדשא מאה אחוז מגופם, מהבריאות שלהם. שבאים להגשים את עצמם, ואולי להגשים גם לנו.
סליחה שאני כותב בלשון כוללנית, אבל סחתיין עלינו. התקדמנו. טיפסנו יפה לאללה במדד הגועל. העונה החולפת הייתה אחת האלימות והגזעניות ביותר בעשור האחרון בליגת העל. וזה ניכר. בהחלט ניכר. מקריאת שפתיים אובססיבית של מי שר ומי לא שר המנון, דילגנו לשלב של סגירת חשבון המונית עם כותבי פוסטים, ומשם, הופ, הנה אנחנו על אדמת ההפקר. במקום שבו אין עוד צורך בתירוצים.
ותגידו עוד משהו. זה מה שאולי מחכה לענאן חלאילי, חמזה שיבלי ואחמד סלמן, מגיבורי המונדיאליטו? אלה שריגשו אותנו, אלה שעם שלם חיבק רק לפני שבוע וקצת? היחס אל מישהו מהם, אליהם, הולך להתחלף מתישהו? כי אם לאבו־פאני, אדם למופת, ספורטאי למופת, זה קרה, בלי שעשה משהו, סתם, בגלל מי שהוא, זה הרי יכול להגיע לכולם, לא?
קשה שלא להתעכב על פערי האווירה הבלתי נתפסים בין נבחרת הנוער, שאיחדה את העם והציגה במונדיאליטו את הפנים היפות והמגוונות שלו, לבין הנבחרת הבוגרת הדהויה משהו. זו שסביבה מתחוללת המהומה המכוערת הזו. לנסות להסביר את הפערים בהישגיות של שתי הנבחרות, כי הרי שכשמצליחים קל לכולם להתחבר ולהפך, זה לנסות לנרמל מעשים שאין להם מחילה. אלה שקראו קריאות גזעניות נגד אבו־פאני לא באמת צריכים תירוצים.
לפני המשחק נגד אנדורה דובר על חשש שאוהדי בית"ר ירושלים יפוצצו אותו. להגיד עכשיו חבל שבכלל התקיים המשחק הזה, זו חוכמה שבדיעבד. ואולי, לא יודע, אולי הדמעות של אבו־פאני והלב שהתרסק לו בקול גדול על הדשא של טדי, יהיו סוג של סמל בשבילנו ויזיזו משהו. הלוואי.
סליחה אבו־פאני.
