בנוף התקשורתי הנוכחי, הפיגוע הנורא תחת ממשלת "ימין על מלא" (שעלתה לשלטון גם בעקבות טענות על אוזלת היד של הממשלה הקודמת) מפיק חידושים בריטואל הוותיק של סיקור פיגועים. בראשם עומד הדיסוננס הצורם בין הצהרות הרהב לעומת מבחן התוצאה, פער שמייצר הטיה לכיוון שאליו ממילא הולך הסנטימנט הציבורי בזמנים כאלה: הציפייה להפעיל כוח ועוד כוח ועוד כוח.
הניסיון הרב שהצטבר ב"קשת", "רשת" ו"כאן" מאפשר לבטא את התנועה הזאת בצורה יותר מדודה, כחלק מרצף הפעולות המסורתי של השידור המתגלגל: הדיווח מהשטח, הפרשנות הביטחונית והפוליטית, הראיונות עם תושבים ומנהיגים מקומיים. בערוצים הללו, הכמיהה לתגובה עוצמתית (במנותק משאלת העלות והתועלת) היא לא אג'נדה מובהקת ובוטה אלא מסר שמועבר בשני אופנים: האמוציונלי והלעומתי.
האופן הראשון הוא המוכר יותר: העצב והזעזוע על מעשים מחליאים מיתרגמים לרצון בתגובה נחרצת, באווירת "בעל הבית השתגע". היכולת להתווכח בשעות כה קשות נחלשת, מה שיוצר מצג של קונצנזוס. מנגד, הלעומתיות היא פונקציה של עולם הזוי שבו איתמר בן גביר הוא חבר קבינט, ולכן מושקע מאמץ לא מבוטל בניסיון לברר לאן נעלם אגרוף הברזל שהובטח. העניין הוא שהבלטת העירום המביך של ממשלת ה"ימין על מלא" (נניח בראיונות עם ח"כ צבי "המתבייש" סוכות) לא חושפת את ערוות הפופוליזם, אלא תוקעת אצבע מתריסה בכתף הפוליטית ודוחקת בה לעבור מדיבורים מתלהמים למעשים.
אגב, רוב הביטחוניסטים בשיח הזה ממונים דווקא על הריסון והפרופורציות, כחלק מהשינוי הטקטוני במערכת היחסים בין הימין לצה"ל. אצל חלקם, כמו ישראל זיו ב"קשת" ואלון בן דוד ב"רשת", הרעיון הוא לא לומר חלילה שהשור לא רוצה או לא מסוגל לדהור, אלא להזכיר שאין דהירה ללא מחיר - וממילא ההחלטה היא של המטדורים שאוחזים בהגה.
וכאן נכנס לתמונה הפקטור שמטלטל הכל: ערוץ 14. מהצעקות של שמעון ריקלין על כל מה שזז (כולל בנימין נתניהו) דרך הניסיון של יעקב ברדוגו להאשים את צה"ל ושר הביטחון בתבוסתנות (מפתיע!) ועד ההתנפלות של "הפטריוטים" על חיים רמון רק בגלל שאמר שהממשלה מחזקת את חמאס, אמש אפשר היה להתרשם עד כמה ערוץ 14 הוא גיים צ'יינג'ר. מה שהלך שם הוא לא סיקור פיגוע (כי הערוץ נמצא מלכתחילה בנחיתות טלוויזיונית משמעותית) אלא התקף זעם. והוא נמשך שעות, בלי הפסקה, בהבדלים קלים.
יותר מכל, זה היה הרגע שבו הערוץ מימש סעיף חשוב בפנטזיה להיות פוקס ניוז ישראל: ניצול הקרבה לשלטון כדי להפעיל עליו מכבש לחצים. ולאור הרזומה של נתניהו במצבים כאלה (כגון פרשת אלאור אזריה וההסכם עם נציבות האו"ם לפליטים), אין להתפלא אם בועז גולן יקבל בסוף את מבוקשו.
בקטנה
מהראיונות שהעניק אמש דובר צה"ל לערוצי הטלוויזיה, אפשר להבין שאפילו תפקיד שנקרא "דובר צה"ל" כבר לא מחייב שהקצין הבכיר שממלא אותו יידע לעמוד מול מצלמה (ולא בזווית אלכסונית מוזרה) ולהתנסח באופן ברור ("צה"ל ינקוט פעולה כנגד כל אמירה שאיננה ערכית ומפורסמת"). טוב לדעת.
