בת ציון, האחות הצעירה של אלישע אנטמן, היא רק בכיתה ד'. היא יושבת בכניסה לבית ושואלת כל אחד שנכנס לשבעה אם הכיר את אחיה הבכור. הם היו שמונה אחים, ושאלישע, שחגג בשבוע שעבר יום הולדת 18, היה עם פניו לעבר הגיוס, בשאיפה להגיע ליחידת עוקץ.
חברתו לחיים, מעיין, ממאנת לעכל את בשורת האיוב. "מלאך שלי, איך הלכת לי, איך הלכת. אני כל כך גאה בך. אתה לא מבין כמה אני צריכה אותך, אני צריכה את הכוח שהיה לך. אהבה שלי אהבת חיי, אהבת נעורים שלי מה אני אעשה עכשיו? אני אוהבת אותך, אני אוהבת רק אותך, ולנצח אוהב״.
סבו של אלישע, רפי קלמנוביץ, מספר על קשריו המיוחדים עם נכדו. "אלישע רצה להתגייס לעוקץ. אני עצמי הייתי מפקד טנק במלחמת יום הכיפורים ובשבוע שעבר אלישע הגיע איתי לטקס מיוחד בלטרון. נתתי לו את אות השריון שלי. הוא דיבר שם עם כל המפקדים מהחטיבה. היו לו עוצמות וגאווה. ולטקס עצמו הוא הגיע בטרמפים עד ללטרון. הוא רצה להיות לוחם. היה מורעל".
הסב משחזר בעצב את הדקות הקשות מהרגע ששמע על הפיגוע ועד לבשורת האיוב שנפלה על המשפחה. "כשראיתי שמדובר בחומוס אליהו ואת המראות, הבנתי ישר שאלישע הלך", מספר רפי. "הוא עבד בחומוסייה. זו הייתה אמורה להיות המשמרת האחרונה שלו שם. הוא היה אחמ"ש. איך ששמעתי את הדיווחים משם הבנתי שהמצב קשה. אמרו לנו שאולי הוא בבילינסון. נסענו לשם. פגשתי שם את הפצוע הקל מהיישוב עלי. שאלתי אותו מה עם אלישע אנטמן והוא אמר לי 'הוא גמור'. באותו רגע אשתי התמוטטה".
רפי מסכם בעצב: "גידלתי את הילד הזה. הכנסתי אותו למורשת הקרב. בשבילו לקבל את אות הטנקיסט זו הייתה חוויה מיוחדת. הוא היה כזה חביב. אהוב ואוהב. גם מתחבב מאוד על אנשים. היה לו כושר מנהיגות. כמו פרוז'קטור שמאיר על כולם. התלהבתי ממנו, כולם התלהבו.
"עברתי את מלחמת יום כיפור, גם את מלחמת ההתשה. חשבתי לעצמי כל מיני מחשבות וגם חששתי שיקרה לו משהו כשהוא יהיה לוחם, לא יכולתי להגיד לו להיות ראש קטן. אבל לא דמיינתי בחלומותיי הגרועים ביותר שמשהו כזה נורא יקרה לו עכשיו".
