בשלישי האחרון קרה מקרה מוזר: לקראת חצות הליל, הזמן שבו הנשמה מבקשת להתרחב על ידי בהייה בתכנים מסוגת קרדישיאנס, זיפזפתי כאחוזת דיבוק בין מהדורות החדשות. אמנם החודשים האחרונים הפכו רבים מאיתנו לצרכני אקטואליה כפייתיים גם בשעות שבהן מותר על פי מרבית המחקרים להעביר את המוח למצב טיסה, אבל מרבית המחקרים גם מוכיחים כי עד לפני רגע מרבית הציבור לא התעניין בבחירות ללשכת עורכי הדין.
יתרה מכך: מרבית הציבור שאינו אוחז בתעודת עורך דין - גם אני ביניהם - לא ידע מהן הבחירות לראשות לשכת עורכי הדין, מי עומד בראש לשכת עורכי הדין נכון לכרגע, מי מבקש להחליפו ומה הקשר בין כל זה לבין החיים שלנו. נו באמת, תכף גם תבקשו מאיתנו להכיר מצע או לזהות פרצוף.
אבל אם יש משהו שהחודשים האחרונים עשו - לצד הצנחת השקל, הכלכלה, הביטחון והמורל הלאומי - זה לעורר אותנו כאזרחים. לא עוד אנשים שמתייחסים למקום כאל עניין רנדומלי, שרואים במדינה שבה הם מגדלים ילדים חברת סלולר בינונית שאמורה לחזר אחר לקוחותיה - אלא אנשים שנזכרו שהם חלק ממקום, חברה, סדר יום, ושהדבר הזה דורש אקטיביות, אכפתיות, מאמץ. שהרבה דברים יכולים לקרות לאזרחים מנומנמים, כי תמיד יש מישהו שיושב שם, תחת אורות הניאון המשרדיים, בזמן שאחרים בוחרים שלא להחתים כרטיס, הרי מקסימום נעבור לחברה המתחרה.
אבל בחודשים האחרונים - ובאמת תודה ליריב לוין, לשמחה רוטמן ולראש הממשלה - למדנו שאין חברה מתחרה. שאסור לחכות לכפל מבצעים. ושבכל הקשור למקום, למדינה, לאזרחות - אף אחד לא מרוויח ממכירת חיסול.
המחאה בהפיכה המשטרית, כלומר במה שהשלטון המכהן מכנה רפורמה משפטית, יצרה זהות למחנה הליברלי. מחנה שנרדם בשמירה, שהתרשל במילוי תפקידו, שצימצם אג'נדה שלמה - חברתית, כלכלית, פוליטית - לכדי אידיאולוגיה רזה של "רק לא ביבי". הרפורמה, כלומר ההפיכה המשטרית, הציתה מחדש את המשחק הפוליטי; הוכיחה לנו שדברים רעים קורים כשאזרחים עם כוונות טובות מבינים יותר באילן היוחסין של משפחת קרדשיאן מאשר במהלכים שמתרחשים מתחת לאף, מתחת לבית.
לא צריך להפוך את הבחירות לראשות לשכת עורכי הדין לאירוע מכונן, וגם לא לקנות באופן אוטומטי את טיעונו של אפי נוה כי הפסדו לעמית בכר היה הפסד של הימין לשמאל (כאילו התנגדות למהלכים מרחיקי לכת של ממשלה בלתי מתפקדת היא עניין שמאלני, וכאילו אין בימין או בשמאל אופציה לחשיבה ביקורתית), אבל בהחלט אפשר ללמוד מהאירוע הזה כמה דברים.
למשל, שאנשים באמת יכולים להתאגד סביב רעיון, לעמוד עבורו שעות בשמש, להתאמץ עבורו, לא לוותר. וגם, שהצבעה משנה; שהכלי הדמוקרטי הזה של בחירות באמת עובד, שיש לו ערך. שהאזרח הבודד, עם כל בעיותיו ודאגותיו ומכאוביו, משנה. משפיע. עמית בכר כנראה לא יוריד את מחיר הקוטג', לא יעלה את שכר המורים, לא יצמצם את הפשיעה בחברה הערבית. הוא גם יכול לשנות את דעותיו, להפוך את עורו, מי יודעת, הישראלים כבר ראו דברים. אבל הוא סימל משהו עבור הבוחרים, והם יצאו לעמוד בשמש של חודש יוני.
יותר מחמישים אחוז מעורכי הדין הצביעו בבחירות האלה, לעומת כשלושים אחוז בבחירות הקודמות. זה חייב להגיד משהו, ולא רק על עורכי דין. במובן הזה, ההפיכה המשטרית היא אולי הדבר הכי טוב שקרה לדמוקרטיה הישראלית.
