הנבחרת הצעירה תפתח הערב את מסעה באליפות אירופה, וקשה שלא לשים לב להבדל בין גישת מאמן הנבחרת גיא לוזון לבין זו שהציג מאמן נבחרת הנוער אופיר חיים לקראת המונדיאליטו. חיים שידר אמונה ביכולתו וביכולת שחקניו לעשות משהו גדול, מה שכידוע קרה ובענק, בעוד לוזון עסוק בעיקר בלהסביר שאין שום דמיון בין המונדיאליטו ליורו ושאין סיבה לפתח ציפיות.
לוזון צודק. ההבדלים באמת תהומיים. בגילים כאלה, להפרש של שנה או שנתיים יש משמעות גדולה ופערי הרמות בין השחקנים בנבחרות הנוער קטנים בהרבה מאשר בנבחרות הצעירות. אם במונדיאליטו התרוצצו על הדשא כמה מהכישרונות הגדולים בעולם, ביורו כבר מדובר בשחקנים מוכחים.
בנוסף, נבחרת הנוער עלתה למונדיאליטו כסגנית אלופת אירופה, בעוד הנבחרת הצעירה עלתה ליורו דרך הפלייאוף, וגם שם היא ניצחה את אירלנד רק בפנדלים. אם לא תצליח לעבור את שלב הבתים, שבמקרה שלה כולל מפגשים עם אנגליה והאלופה המכהנת גרמניה - שתיים מהפייבוריטיות לזכייה בטורניר - לא יהיה הוגן לתייג זאת ככישלון.
כל הדברים האלה לא אמורים למנוע מהנבחרת הצעירה לנסות לשחק כדורגל התקפי ויוזם, אפילו להפך. אבל לוזון הוא המאמן, ומההפסד לבלגיה בהכנה ניתן להבין שבמקום לאמץ את הגישה היצירתית של חיים, הוא דבק בתפיסתו הישנה של כדורגל שבלוני והגנתי ובניסיון לעקוץ במתפרצות. הנבחרת מוותרת על הכדור, למרות שיש לה כלים וכישרון כדי לשחק התקפי. השילוב של אוסקר גלוך, דור תורג'מן, עידן טוקלומטי, הישאם לאיוס ואושר דוידה מצית את הדמיון, אבל בהחלטה שערורייתית דוידה כלל לא זומן, וכנראה שעקרונות המשחק של לוזון יקצצו את הכנפיים של האחרים.
העובדה ששתי הנבחרות משחקות בסגנונות כל כך שונים מתסכלת, אך יותר מכך היא מעלה שאלות לגבי מהות תפקיד המנהל המקצועי של הנבחרות הצעירות בוני גינצבורג. במדינות כדורגל מסודרות המנהל המקצועי מתווה דרך כמעט אחידה, למה לא אצלנו?
