קומץ אנשים שילמו 250,000 דולר דמי כניסה לצוללת קטנה שמעולם לא עברה את הביקורות הנדרשות, כדי לרדת איתה לעומק של ארבעה קילומטרים לביקור בשרידי ספינה שטבעה לפני 111 שנים. נותק איתם הקשר. היה להם אוויר ל־96 שעות. העולם עצר נשימתו למשך שבוע.
אפשר להבין זאת. יש מרוץ נגד הזמן, צילומים מרהיבים מתחת למים ועשירים שיצאו להרפתקה גדולה ובצער רב לא חזרו ממנה. הכל מרגיש כמו עונה של "הלוטוס הלבן", ומי לא אוהב את הלוטוס הלבן. התקשורת האמריקאית יצאה למבצע סיקור, והצבא הוציא עשרות מליוני דולרים על מבצע חילוץ.
אלא ששבוע קודם, באחת מתאונות הפליטים הגדולות בהיסטוריה, טבעה בים התיכון ספינה ועליה לא פחות מ־700 מהגרים. אף אחד בתקשורת האמריקאית לא הקים חמ"ל, ואף גנרל לא חשב להוציא סנט כדי להציל אותם. הקטסטרופה כולה קיבלה סיקור מינימלי, עוד לפני שחמישה עשירים נעלמו בהרפתקה יקרה ומסוכנת שהם עצמם בחרו בה. פערי הסיקור הם פשיטת רגל מוסרית.
התקשורת האמריקאית תמיד מתקשה לסקר סיפורים בינלאומיים אם אין להם זווית אמריקאית. זו גם תקשורת שמוקסמת באופן מביך מחייהם של עשירי העולם. אובססיית הרייטינג שהתגברה בעקבות הרשתות החברתיות, גורמת העדפה של סיפורים ויראליים סקסיים.
סיבות ותירוצים באמת שלא חסרים, אבל בסופו של דבר מוטחת האמת ישר בפרצוף: אם אתה עני, חייך פשוט לא חשובים לעולם הזה. אם אתה פליט אומלל שטובע עם המשפחה בניסיון בריחה מהגיהינום, תקווה שכאשר תקפא מקור במים, תעבור לידך במקרה יאכטה של מיליארדר.
