מי אמר שהרפורמה המשפטית מתה. מתברר שהיא עדיין חיה ובועטת, רק שהיו לה השבוע הסחות דעת: הפיגוע בעלי עם ארבעה נרצחים, שיא של פיגועים מאז 2006; הפעילות ההתקפית של צה"ל בזירת ג'נין כולל החיסול האווירי; החיכוך עם הדרוזים ברמת הגולן וההתגרות של החיזבאללה, כשפעילים חמושים חצו את הגבול והקימו מאהל בשטח ישראל.
זה היה יכול להיות שבוע מופתי של איבוד שליטה בענייני הביטחון וביטחון הפנים, ושל אפס אמון של ראש הממשלה בשר לביטחון לאומי שהוא עצמו מינה, שממודר גם בסוגיות ביטחוניות שקשורות לפלסטינים. שלא לדבר על שיא חדש בהתבטאויות של שרים וחכ"ים: "תקפצי לי, יא מפגרת" (גלית דיסטל אטרביאן, ליכוד); "להט"בים מסוכנים יותר מחמאס והחיזבאללה" (ח"כ יצחק פינדרוס, דגל התורה); ו"אי־אפשר להסכים במדינה דמוקרטית שבן אדם יאמר 'אני לא הולך לצבא כי לא מוצאת חן בעיניי התנהלות המדינה'", (רב־אלוף במיל. מאיר פרוש, יהדות התורה).
אבל אסור להוריד עין לרגע מחזרתה לחיים של המהפכה המשטרית, שהייתה ונותרה סוגיה אישית של נתניהו: האם הוא מצליח לשבור את המפרקת של המערכת המשפטית ולהפסיק את המשפט שלו, או האם בעוד שנה הוא יחליט ללכת לעסקת טיעון, לרדת מבמת ההיסטוריה ולשחרר את המדינה מלפיתתו.
הפיתוי של נתניהו לחזור למתווה של לוין עדיין קיים. מה שמרתיע אותו זה רק המחיר שזה יעלה: התגברות המחאה, המצב הכלכלי, הביקורת הבינלאומית. השבוע הוא החליט לחזור למסלול החקיקה החד־צדדית ולסיים את השיחות בבית הנשיא. הוא אמר את זה בקולו. הוא הנחה את רוטמן לקדם את החקיקה בוועדת חוקה. וכל זה כשהוא יודע שאם חוזרים לחקיקה חד־צדדית, אי־אפשר אפילו לחלום על חזרה לבית הנשיא.
אם צריך לחלק השבוע את המערכת הפוליטית למנצחים ומפסידים, הרי שלוין והקואליציה הפסידו פעמיים: בבחירה של קארין אלהרר לנציגת האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים ובניצחון של עמית בכר לראש לשכת עורכי הדין. אבל ללוין יש ניצחון שאי־אפשר לזלזל בו: הוא ובני בריתו, סמוטריץ ובן גביר, הצליחו לקפל את נתניהו ולהחזיר אותו לחקיקה חד־ צדדית.
הדיבור בקואליציה הוא שהמחאה דעכה. הם בטוחים שזה כבר לא מה שהיה, ולכן רוצים ללכת על חקיקה בשלבים. נתניהו נוהג לומר, סיפר השבוע מישהו, ש"צריך לבשל את הצפרדע לאט". וכך הוחלט שהשלב הראשון הוא לחוקק את ביטול עילת הסבירות.
זהו שינוי כיוון דרמטי. שום דבר לא הפריע לנתניהו לקיים בחירות מהירות לנציג הקואליציה בוועדה לבחירת שופטים, להקים את הוועדה ולחזור לשיחות עם האופוזיציה. הרי זה מה שהבטיח לגורמים בינלאומיים, לחברות האשראי. והנה, תוך שבוע אחד הוא התהפך לגמרי והחליט להמשיך בחקיקה חד־צדדית. זה קרה עוד לפני הבחירות ללשכת עורכי הדין, ויכול להיות שאם התוצאות היו אחרות ונוה היה מנצח – נתניהו עוד היה עושה רוורס. מה זה בשבילו להחליט ואז להחליט ההפך. אבל יש משמעות גדולה למה שקרה בבחירות האלה. הניצחון הענק של בכר, ביחד עם ההפסד בבחירות על נציגי הוועדה, סגרו סופית על התקווה למנות נשיא בית משפט עליון מטעם. למעשה, בלי שינוי חקיקה דרמטי - אין ללוין דרך להשתלט על הוועדה ולמנות את הנשיא. נראה שעכשיו, כשהחלום נגוז, לוין לא מתכוון לכנס את הוועדה והוא לא ימנה נשיא לעליון. מי שימלא את התפקיד מחודש אוקטובר, עם פרישת הנשיאה, יהיה המשנה לנשיאה, עוזי פוגלמן. ולמה פוגלמן עדיף מבחינתו על יצחק עמית שמיועד לנשיאות? זה קל. פוגלמן יהיה נשיא זמני, מה שמותיר את לוין עם תקווה שהוא עוד יצליח לשנות את החוק ואז למנות את מי שהוא רוצה.
הניצחון של בכר הוכיח עד כמה גדולה הסלידה מהמהפכה המשטרית של לוין ורוטמן. ציבור עורכי הדין הוא לא ציבור שמאלני. אם הוויכוח היה בין ימין ושמאל, כפי שנתניהו ניסה לעשותו – הפער בתוצאה היה הרבה יותר קטן. אבל ברור שהרבה אנשים בעלי השקפה ימנית טרחו, יצאו מהבית והצביעו, למרות הניסיונות להקשות עליהם.
אבל מוטב שלא נירדם השבוע: גם ביטול עילת הסבירות הוא לא אירוע תמים. זה לא נולד רק בגלל התערבות בית המשפט במדיניות הממשלה. אם זאת הייתה המחלוקת – ניתן היה להגיע להבנות בבית הנשיא. מה שמעניין את הממשלה יותר מהיכולת למנות שרים או בעלי תפקידים, זה היכולת להדיח. הצעת החוק נוסחה בצורה מתוחכמת כך שתאפשר הדחות של בעלי תפקידים, לא רק מינויים. מינויו של דרעי לשר הוא רק קצה הקרחון. אם החוק יעבור, לא יצטרכו לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אפשר יהיה פשוט להדיח את היועצת ולמנות יועץ משפטי מטעם. אפשר יהיה להדיח את שלומית ברנע פרגו, היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה שלא באה טוב בעיניים של שרה נתניהו. יש פה פתח מטורף לשחיתות ולמינויים שיכולים לשנות את כל שירות המדינה, שומרי הסף, תפקידי מפתח ותפקידים מקצועיים.
מי שחשב שהרפורמה מאחורינו, כדאי שיתכונן לכך שהרע מכל עדיין לפנינו. חזרה לחקיקה חד־צדדית, חקיקה של עילת הסבירות שתקטין את כוחו ויכולתו של בית המשפט. הכלים להתמודד עם זה נותרו אותם כלים: האופוזיציה בכנסת בדרך של פיליבסטר והמשך הלחץ על אותם "מורדים" בקואליציה שהצביעו עם האופוזיציה על בחירתה של אלהרר. והציבור, בהמשך המחאות ברחובות והחרפתן כך שלא יעלה על הדעת שהיא נחלשה, ולחץ מסיבי בכל מקום על השרים המתנדנדים.
נתניהו בודק את הדופק של הציבור ומחליט אם להירתע או להמשיך. הוא צריך לראות שהמופע שהיה עם פיטורי גלנט לא היה חד־פעמי.
שלא רק הרפורמה חיה ובועטת. גם המחאה נושמת ונושכת.
הדיבור בקואליציה הוא שהמחאה דעכה. הם בטוחים שזה כבר לא מה שהיה, ולכן רוצים ללכת על חקיקה בשלבים. נתניהו נוהג לומר, סיפר השבוע מישהו, ש"צריך לבשל את הצפרדע לאט"
