השבוע, באמצע המניקור, ניגשה אל גל מלכה אישה זרה וחיבקה אותה. "היא קלטה אותי, עצרה הכל, עם הציפורניים, ובאה אליי לחיבוק. אנשים ברחוב מרגישים כמו חברים שלי. נוגעים, מלטפים. גם בתעשייה אני רואה את השינוי. אני פחות מבוהלת באודישנים. אם חשבתי ש'המפקדת' פתחה לי את הצ'אקרה, אז ב'גוף שלישי' כבר אמרתי, 'פאק, מה קורה?'"
זה שינוי הסטטוס שכולם מייחלים לו. הרגע שאפשר לסמן "לפני" ו"אחרי".
"לפעמים בעלי בן אומר לי, 'את משוגעת? את לא שמה לב איך מסתכלים עלייך?' אני שמה לב, אבל אני לא מרגישה שזה משנה אותי. בטח, היחס השתנה. אני מוזמנת לכל האירועים המשפחתיים הקרובים, הרחוקים והרחוקים מאוד. אבל כל עוד בן אדם רוצה בקרבתי, זה משמח. אני לא שואלת אם זה בגלל הפרסום או מאהבה. הם רוצים חתיכה, ואני נותנת. אם יש לי, למה לא? אם חברה מהעבר תרצה לחדש איתי קשר בגלל הפרסום ואני אוהבת אותה, אשמח. אם זה רלוונטי עבורי, אני עושה את זה בכיף".
זה השלב בדרך כלל שהחברה שהכי התעללה בך בתיכון כותבת לך: "היי, מתגעגעת".
"בבית הספר הייתי הכי סבבה, מקובלת, לא היו לי צ'ילבות. למרות שבי"ב עשו עליי חרם שבועיים וחצי. החברה הכי טובה שלי חטפה עליי סיבוב. הייתי כבר ילדה גדולה, ועדיין, להיות לבד כל הפסקה זה לא נעים. היא התעשתה ואנחנו חברות עד היום. כולם עושים טעויות. אבל אני מבינה מה אתה אומר, הצלחה מביאה ביטחון. לא יעשו עליי יותר חרם. בגלל זה הרבה ילדים רוצים להיות מפורסמים. יש משהו בפרסום שהופך אותך לחסין מפני פגיעה חברתית. וגם המפורסם שפתאום יוצאים עליו ברשתות החברתיות, ברגע שרואים אותו פנים מול פנים, הדבר הראשון שאומרים לו זה 'בוא סלפי'".
זה לא לקח הרבה זמן - שני תפקידים גונבי הצגה וחיוך של אחת שיודעת - עד שמלכה הפכה סופית לדבר הגדול הבא. ההשתלטות הייתה מהירה: התפקיד ב'המפקדת' ב'כאן 11' סימן טריטוריה. התפקיד ב'גוף שלישי' בקשת כבר סידר פריים משותף עם רותם סלע ויהודה לוי ופרס בינלאומי בפסטיבל סירייס מאניה. החל מיום ראשון היא מצטרפת לעונה השנייה בדרמה היומית של HOT בידור, 'בעלת החלומות' (שתשודר ב־NEXT TV וב־HOT VOD), ובחודש הבא תיכנס לנעליה של נטע גרטי בעיבוד הבימתי ל'סוף העולם שמאלה' של תיאטרון חיפה והתיאטרון הארצי. בקצב הזה נראה שלמלכה לא יהיה בקרוב יותר מדי זמן ללק ג'ל.
× × ×
היא בת 29. נולדה ומתגוררת עד היום במושב כפר ורבורג עם בעלה בן רובין, חקלאי ומגדל בוטנים, שקדים וגרעיני אבטיח. למרות שאת עיקר זמנה היא מבלה כרגע בתל־אביב, רילוקיישן לעיר הגדולה לא בא בחשבון. "אנחנו גרים במשק, בבית מדהים עם חצר ענקית, ארבעה כלבים, ארבעה סוסים ועוד מלא חיות. קשה לעבור מפה לדירת חדר וחצי שנצטרך לשלם עליה כל מה שנרוויח כמעט. לפעמים בן אומר לי, 'בואי נעבור לתל־אביב'. אנחנו מדברים חצי שעה ומגיעים לאותה מסקנה: אין סיכוי".
זה פער גדול, בין העבודה לבית.
"היה לי משבר זהות כשהתחלתי את הלימודים ביורם לוינשטיין. אחרי שכל החיים גרתי במושב, פתאום אני בהארדקור של תל־אביב, עם אנשים שבאים לטרוף אותך בלי מלח. ואני מה? הייתי רפתנית. אכלתי הרבה כאפות שם. לא זיהיתי את עצמי".
אז דווקא במושב את שומרת על הזהות שלך.
"האנרגיות שם מחברות אותי לקרקע. כשאת מגיעה לתל־אביב וכל אחד מספר על האודישן שלו, את ישר מרגישה לא בקצב. יש משהו קורץ בלהיות איפה שקורים הדברים. אבל דווקא במרחק הזה, סדר העדיפויות שלי יותר בהיר: לבלות עם בעלי בשבת אחרי שעבדנו קשה כל השבוע או להמשיך את המרוץ ולשבת עם החברים, כי אני גם מאוד נהנית איתם. זה מחייב אותי להחליט מה יותר חשוב לי. כנ"ל השקות. כשאני מבינה שללכת לאירוע יחתוך לי חצי מהיום רק על נסיעות במקום ללמוד טקסטים ולהתרכז בכביסות, בית, בעלי, חיבוקים, נשיקות, סוסים. רכיבה תרגיע אותי יותר מהשקה של שמפו".
זה לא חלק מהעניין, ליהנות מהשינוי, להרגיש "הבחורה החדשה" בכל מקום שאת נכנסת אליו?
"אני מאוד אוהבת להרגיש הבחורה החדשה. אבל אני כבר לא כל כך. עוד רגע אני רק הבחורה. ב'בעלת החלומות' הייתי הבחורה החדשה. ב'סוף העולם שמאלה' כבר לא. אבל בוא, בחלומות הכי גדולים שלי לא חלמתי שאשחק עם רותם סלע ויהודה לוי. יהודה לוי זה חלום ילדות שלי. של כל הבנות. גדלנו עליו. כשהגעתי וראיתי את רותם ויהודה, חזרתי ברגע להיות אותה סטודנטית למשחק שנה א'. המילים לא יצאו לי מהפה, ומה שיצא - יצא עקום. היי, אכלתם? מה אתם לובשים? שאלות הזויות בשש בבוקר. לא מצאתי את עצמי. היה שלב בהפסקה שהם שאלו אותי אם אני בסדר".
נראית להם משובשת?
"כן, כאילו עובר עליי משהו. כאילו האוכל לא נבלע לי. בסוף היום חזרתי הביתה ובכיתי שאני לא יודעת להתנהג, שהשתתקתי, שעמדתי ורעדתי, שאני לא מצליחה לשחק טוב מולם. באותו יום הצלם אמר לרותם ויהודה איפה הנקודה שלהם מול המצלמה. בתוך שנייה הם הבינו. לי הוא אמר ארבע פעמים ולא הצלחתי לעמוד בנקודה. הבנתי שאני לא בדרגה המקצועית שלהם. אמרתי, זהו, אכלתי אותה, נכנסתי לחרדה. באותו לילה כתבתי לניב סולטן, שהייתה שנה מעליי בלימודים ושיחקה ב'יש לה את זה' עם מגי אזרזר ועוז זהבי. שאלתי אותה, 'איך הצלחת להעמיד פנים שאת קולית?' ב'המפקדת' כולנו היינו באותה רמה, התחלנו יחד, היינו חברות, טירונות של צילומים, היו צחוקים. ניב כתבה לי מגילות של אהבה: 'בסוף כולנו בני אדם. תלמדי את הטקסט בעל פה ולכי לקבור. את שחקנית מדהימה, יש לך פרטנרים מדהימים. את תכירי אותם והכל יירגע'. הרעיפה מילים טובות. אחרי שקראתי, נרגעתי. ביום השני כבר הגעתי עם יותר אוויר".
היית יכולה גם להגיד: "אני נורא מתרגשת". זה היה מקסים ומנטרל את הלחץ.
"לא הייתי מסוגלת. בימים הראשונים ישבתי בהפסקות עם אנשי הפקה. אנשים 'רגילים', שהרגשתי נוח איתם. לאט־לאט התקרבתי לרותם וליהודה. הם היו מאוד נוחים ונעימים. החיבור פשוט קרה. וברגע שזה קרה - עולם חדש נפתח. אני ויהודה בצילומים זה היה פיפי במכנסיים. הוא כל מה שאומרים עליו. אם חשבתי שהוא פנטזיית ילדות, כשמכירים אותו מבינים שזה נכון. אתה לא אומר, זה רק בסרטים. הוא הכל מהכל. הוא מצחיק. הוא חבר. הוא נשמה. ולב גדול. עם רותם אני מתייעצת המון עד היום על הקריירה, היא מנטורית. כמו אחותי הגדולה".
זכיתן יחד בפרס השחקנית בסירייס מאניה.
"לא הבנתי שאנחנו בכלל מתמודדים. הייתי באופוריה מזה שאני טסה לפסטיבל בצרפת ועושה דרינקים עם אנשים שאני אוהבת. היינו שם 24 שעות. ראינו את הסדרה בבכורה. אכלנו משהו וחזרנו לארץ. ברגע שנחתּי, קיבלתי טלפון: את צריכה לחזור. שאלתי למה. אמרו: 'כי זכית בפרס השחקנית'. יש לי סרטון שבן צילם שבו אני צורחת מבכי. ישבתי על המיטה ואמרתי, גל, זה קורה לך. את חיה בעולם הזה וקיבלת פרס גדול וזה שלך. הרגליים שלי שיקשקו על הבמה מרוב לחץ. ברגע ששמעתי שגם רותם זכתה - סף ההתרגשות בכלל עלה. הרגשתי שכמו בסדרה, היינו צריכות אחת את השנייה כדי להביא ילד, זכינו בפרס יחד".
הוזמנת בשבוע שעבר לפרמיירה העולמית של הסרט החדש בסדרת 'משימה בלתי אפשרית' בלונדון. פגשת את טום קרוז. איך היה?
"דיברתי עם טום, הצגתי את עצמי, אמרתי שאני שחקנית ואני מישראל, והוא לחץ לי את היד ואמר לי, 'נעים מאוד להכיר' ושהוא שמח שהגעתי לפרימיירה. יצאתי באורות".
× × ×
לא רק ילד נולד על המסך. גם מלכה נולדה השנה מחדש, אחרי התבגרות משופעת בטרגדיות. כשהייתה בת 17, נסעה עם חברה לבורגס לטיול שלפני צבא. האוטובוס שלקחה מנמל התעופה התפוצץ בידי מחבל מתאבד. בפיגוע נרצחו חמישה ישראלים ואזרח בולגרי ונפצעו יותר מ־30. בדיווחים ברשתות סיפרה עדת הראייה מלכה: "ראינו חתיכות של גופות, ניסינו לברוח, אבל הדלת הייתה סגורה". מלכה עצמה נפגעה ביד וברגל מרסיסים, סבלה מחורים בעור התוף, ועברה שיקום קצר בבית החולים, אבל הטראומה, גם 13 שנים אחרי, עדיין מהדהדת.
"אי־אפשר באמת להשתחרר מזה. כשמתחילות התרעות, אני מרגישה את זה בגוף. אני עדיין לא מסתובבת יותר מדי. סומכת על זה שבן שומר עליי".
את מרגישה שהפיגוע שינה אותך?
"אחרי הפיגוע אבא שלי לקח אותי לביטוח לאומי, לתבוע אחוזי נכות. באיזשהו שלב בתהליך אמרו לי, 'אם תקבלי אחוזי נכות גבוהים, לא תוכלי להתגייס'. אין דבר שרציתי אז יותר מלהיות לוחמת במג"ב, כמו אחותי הגדולה מור. כל המשפחה שלי היו קרביים. הפחידו אותי נורא שאשלם מחיר אם אדרוש את מה שמגיע לי. בסוף הגעתי לרופא ולוועדות ואמרתי, 'אני שומעת קצת צפצופים, אבל חוץ מזה הכל בסדר'. ממש שיקרתי. בצבא, בתרגיל הראשון שלי כמפקדת בקורס מ"כים קיבלתי התקף חרדה שלא חוויתי כמותו. הרגיש כמו נצח. האוויר לא נכנס לי לגוף. הלכתי לקב"ן והבנתי שהטראומה עדיין בתוכי. היא הייתה רדומה והתעוררה בבת אחת. ככה גם גיליתי מה זה התקפי חרדה".
למה לא לדרוש היום, בדיעבד, את מה שמגיע לך?
"לא יודעת. עשיתי לא מזמן תאונה עם הרכב ובן אמר לי, 'את בריאה, טוב לנו, יש לנו מה לאכול ואיפה לגור, את קמה בבוקר ויכולה ללכת, עזבי אותך. מה את צריכה לתבוע עכשיו נכות'. כל החיים אני משלמת ביטוח לאומי ומס הכנסה, אז לפעמים אני שואלת למה לא לדרוש את מה שמגיע לי. אבל עבר זמן, זה כבר לא רלוונטי".
היית בטיפול?
"הייתי בטיפול פסיכולוגי. הייתי אצל פסיכיאטר. כל החבילה. גם כדי לנסות לשקם את עצמי, אבל בעיקר כדי להרגיע את כולם. הטיפולים לא עזרו. עברתי מפסיכולוג לפסיכולוג. לא מצאתי אף אחד שהבין מה עברתי. הפתרונות המשמעותיים הגיעו מהבית או מעבודה עצמית. הרבה זמן פחדתי למות. אני יכולה לנסוע ברכב ולשקוע במחשבות: 'מה יקרה אם אמות עכשיו'. כשאת כל כך קרובה למוות וניצלת, את אומרת לעצמך: 'זהו, בפעם הבאה כבר לא יצילו אותי. לא ייתנו לי עוד צ'אנס'. זה מתעורר בכל יום מחדש במכונית או ברחוב".
פחד המוות התעצם שלוש שנים אחרי הפיגוע, כשהתבשרה שאביה יעקב נהרג בתאונת דרכים שבה הנהג ברכב מולו נרדם על ההגה. "היינו משפחה מאוד מאוחדת. האהבה של אבא ואמא שלי הייתה משהו מהסרטים, ואז זה קרה ושבר אותי לחתיכות. הפיגוע נראה קטן לעומת מה שהרגשתי כשאבא שלי מת. אמא שלי נשארה לבד עם אחי ניתאי שהיה רק בן שש. אני ברחתי מהבית. עברתי לגור עם בן. היום, בדיעבד, אני מבינה שעזבתי אותה. התרכזתי באבל שלי ולא יכולתי לעזור לה. אני לא יודעת איך היא עברה את התקופה הזו".
בכל זאת, איך?
"אמא שלי, לבנה, היא לביאה רצינית. אנשים מכירים אותה היום בזכות MKR. היא השתתפה וזכתה במקום השלישי. לא הייתה לה אופציה אחרת. היה לה גם ילד קטן. לא דיברנו על התקופה הזו, אבל לפני כמה שנים היא חלתה בסרטן. העולם שוב התערער. אבל לא היינו מוכנים להפסיד עוד הורה. ואז החזרתי לה על התקופה ההיא. בשנה הזו לא הצלחתי לעבוד יותר מדי. לא התקבלתי לאודישנים. הלכתי איתה לבדיקות. לא נפרדנו אחת מהשנייה. הרגשתי שעשינו את התיקון שלנו".
מה קרה לנהג שהרג את אבא שלך?
"הוא גם נהרג בתאונה. נסעתי פעם לדבר עם הילדים שלו במושב. לנסות להבין מה היה. הכרתי את הרפתנים שם שסיפרו לי שהבן שלו בכלא והוא היה נוסע אליו. הבנתי שיש שם סיפור משפחתי מסובך והחלטתי שאני לא נכנסת לזה".
ב'בעלת החלומות' מגלמת מלכה את עדן אלגזי, מפיקת אירועים ממיאמי ואשתו של אנחל בונני. "אני לא הליהוק המתבקש", היא אומרת. "ביום־יום, בהתנהגות ובהתנהלות שלי, יש בי צד גברי. בעדן אלגזי, לעומת זאת, יש משהו מאוד־מאוד נשי. היא פצצה. כוסית. שמלות. איפור. זו הייתה הזדמנות להחצין את הנשיות שלי החוצה. בחיים הנשיות שלי יוצאת אך ורק עם בעלי. הבנתי את זה דרך הליהוקים שלי בבית הספר למשחק. אף פעם לא שיחקתי את הפצצה, המאהבת. תמיד ליהקו אותי לבת של המוסכניק".
תמיד היית ככה?
"לפני שאבא נהרג, הכל היה בחוץ. לא הסיפור של טום בוי. היו לי מלא חברים בנים, אבל היינו מתאהבים אחד בשני. נקודת המפנה קשורה במוות של אבא. פתאום אין גב. אין סמכות. אין אחריות. אין מי שיציל אותי. למרות שהייתי מוקפת בהרבה אנשים, הרגשתי שאין מי שיגן עליי".
אז אימצת תכונות גבריות?
"כן, גם כל האופן שבו הסתכלתי על גברים השתנה. פתאום זה כבר לא היה מיני יותר. המוות של אבא גרם לי להתכנס בתוך עצמי. שמרתי על דיסטנס מהעולם, ובפרט מגברים".
איבדתי את הגבר הכי חשוב בחייך. פחדת שזה יקרה שוב.
"נכון, אבל המוות של אבא קרה שנה אחרי שכבר הכרתי את בן. התאהבתי בבן, היינו בני זוג, אבל אחרי המוות של אבא, קלטתי שאני מתייחסת לבן כאילו הוא ממלא מקום. מבקשת ממנו רק שידאג לי. הוא התנהג אליי תקופה כאילו אנחנו אבא ובת".
נקודת פתיחה מסובכת לזוגיות שרק התחילה.
"לא פשוט בכלל. למזלי, סיפור ההיכרות שלנו התחיל הרבה לפני שהפכנו לזוג. אח של בן ואחותי היו חברים מאוד טובים. כשאחיו היה בן 11 הוא נפל ממיטת קומותיים ונהרג. ואנחנו, כמשפחה, ליווינו אותם. אבל השנים עשו את שלהן, כל אחד הלך לדרכו. נפגשנו שוב במקרה, אחרי כמה שנים באיזה בר. החיבור הזה, כל אחד עם האובדן הפרטי שלו היה קריטי מאוד בתקופה הזאת. אני חושבת שבגלל זה הוא לא עזב אותי. מישהו אחר היה אומר, מה אני צריך את זה. קשר של שנה זה לא מספיק כדי להישאר ולתמוך בבן אדם שהתפלפ. הייתי בקרשים. שבר כלי. החתונה שלנו הייתה סגירת מעגל של המשפחות".
אתם יחד מגיל צעיר. אנשים משתנים. החיים משתנים. זה שהפכת לשחקנית מצליחה זה גם דבר שיכול לערער את היסודות.
"בן אלוף. הוא עבר טלטלות איתי. לא מספיק שהוא היה צריך להתמודד עם המוות של אבא שלי, שנה אחרי החלטתי שאני רוצה ללמוד משחק בתל־אביב. בן חקלאי. בשבילו תל־אביב זה חו"ל. פתאום הבאתי עולם חדש הביתה. זה מערער ברמות. ריבים. קשיים. בסוף השנה השנייה, החלטתי לקחת סאבלט בתל־אביב, לראות מה עושים. אחרי ארבעה ימים הוא פשוט הצטרף אליי. לא שרדנו אחד בלי השני. הוא רצה לעזוב כמה פעמים. לא נתתי לו".
ואיך הוא מגיב לזה שאשתו הרפתנית מטיילת פתאום בפסטיבלים בעולם ומתנשקת עם יהודה לוי ואנחל בונני?
"בן התבגר יחד איתי. הוא הבין שזה מה יש ונפתח, כמוני, לעולם הזה. הוא גם נותן לי פייט. מתחתך. נפתח לו עולם. תראה, לאף אחד זה לא עובר חלק. גם לליברלים ביותר. למה שבן יראה אותי מתנשקת עם אנחל וזה יעבור לו חלק? אבל הוא רואה שיש בבית שחקנית שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. שלא מדובר בחארטה בפיתה. הוא משתדל לעשות את ההפרדה. אני לא יודעת מה הייתי עושה במקומו".
× × ×
אנחנו מתוכנתים לרצות הצלחה והכרה, אבל לא עוצרים לחשוב מה יקרה אחרי שנשיג אותה. אחרי הפרסים, החיבוקים והסלפיז ברחוב, מלכה מתחילה להבין שנלקחה ממנה הפריבילגיה לפשל. "תחשוב שפרצתי עם 'המפקדת' ו'גוף שלישי'. באחד זכיתי בפסטיבל סירייס מאניה. בשני קיבלתי את פרס האקדמיה. מה זה אומר על התפקיד הבא? בשבוע הבא עולה 'בעלת החלומות' ואני מפחדת שלא אצא מספיק טובה. זו הקריירה שלי וכל דבר קריטי בעיניי. אנשים מהצד מרגיעים אותי: 'יש לך את זה גם אם את זזה ימינה או שמאלה. זה לא שתביאי משהו מחורבן'. אבל זה מפחיד. יש הרבה הצעות ואני צריכה לבחור נכון, פחד אלוהים. אני עסוקה בזה מהבוקר ועד הערב. חרדות חדשות. אני עושה הרבה מדיטציות והולכת לשיעורי תורה. מתרגלת את ה'עכשיו'. עכשיו אתה ואני יושבים פה לקפה ומדברים. אין אחר כך. אין מה יהיה בסוף החודש. אין פחד".
ב'המפקדת' היית חגו, בת למשפחת פשע וב'גוף שלישי' היית אם חד־הורית קשת יום שהופכת לפונדקאית תמורת כסף, על טיקט הטייפקאסט המזרחית. זה משהו שעובר לך בראש כשאת ניגשת לחפש את התפקיד הבא?
"אני לא מסתכלת על זה שליהקו אותי פעמיים לתפקיד 'המזרחית', אלא על השוני הגדול בין שתי הדמויות. ב'מפקדת' שיחקתי חיילת למשפחת פשע וב'גוף שלישי' שיחקתי אם חד־הורית לילד בן עשר. לתייג אותם כטייפקאסט זה לא נכון. אני בטוחה שבעתיד יראו עוד צדדים שלי. יש לי סבלנות. אי־אפשר לצמצם אותי לדבר אחד".
את תדעי להגיד: "את זה לא. את זה כבר עשיתי".
"לא בטוח. עוד פעם עבריינית, אבל הטקסט טוב? אני אעשה את זה מוצלח? הפרטנר פגז? למה, בגלל ששיחקתי כבר וריאציה דומה? אני לא מתויגת לכלום. גם אם ירצו לתייג, לא יצליחו. אני יכולה לעשות הכל. תראה את יהודה לוי. הוא עושה הכל".
הצלחה מתורגמת לקמפיינים. עד לא מזמן היה לך ליין תכשיטים. מה קרה איתו?
"הבנתי שזה יותר מדי בלגן. ברגע שיצא 'גוף שלישי', קלטתי שהאתר שלי מתחיל לקרוס והבנתי שאני לא על זה. אמרתי, גל תסגרי, לפני שיגידו לך שאת לא טובה במה שאת עושה. הפרק הזה הסתיים. כולם ציפו שאהיה פרזנטורית בתוך שנייה. כן, יש הרבה הצעות. אני מבינה את הדחף להכות בברזל בעודו חם, אבל חשוב יותר להיות סבלנית ולחכות לדבר הנכון. בינתיים עשיתי שת"פ עם נספרסו באינסטגרם. גדלתי על הקפה הזה".
אולי הדבר הכי מבאס בפרסום זה שהוא מגיע עם מודעות מופרזת. פתאום אכפת לאנשים מה הם לובשים, איך הם נראים.
"זה משפיע עליי. לא אשקר. אני רוצה להיות יותר חטובה ויותר רזה. מרגישה שאני צריכה לקפוץ עוד מדרגה מבחינת סטיילינג. כשאת נהיית מפורסמת. אני רוצה להיראות טוב. להתלבש יותר יפה. לפעמים נופל לי האסימון שעוקבים אחריי כמעט 95 אלף אנשים. זה מטורף. אנשים כותבים לי: 'את ההשראה שלי. מודל לחיקוי'".
אז למה המסר הוא "אני צריכה להשתנות". ככה זה לא מספיק טוב?
"אני לא רוצה להשתנות. אני רוצה למקסם את עצמי. הייתי שמחה אם הייתי ארבעה קילו פחות, אבל גם ככה אני סבבה עם עצמי. אני לא אוכלת על הדבר הזה סרטים. היו תקופות שהייתי מלאונת, היו תקופות שהייתי רזה יותר, אבל תמיד רצו אותי. תמיד הייתי מקובלת ומחוזרת. הייתי בטוב. היו תקופות שהייתי אוכלת שווארמה בבאגטים. עכשיו פחות".
