ההסלמה הנוכחית באיו"ש מעוררת הד רחב בישראל, וטוב שכך. עם זאת, הדיון בסוגיה נעשה מזווית צרה, ביטחונית בעיקרה. הוא ממוקד באיומים המתפתחים (למשל מטענים וניסויי רקטות בצפון השומרון), בשיטות הפעולה שנוקטת ישראל, וכמובן במענה הנחוץ, ובמוקדו הקריאה למבצעים בהיקף כזה או אחר, לרבות "חומת מגן 2".
הדיון הישראלי כמעט שלא נוגע באתגרים האסטרטגיים שניצבים מאחורי האיומים השוטפים, ובראשם ההיחלשות המואצת של הרשות לצד התחזקות חמאס הפועל מכוח אסטרטגיה סדורה ובוחן כיצד ומתי יהיה נכון לבסס אחיזה באיו"ש. דעיכת הרשות עלולה ליצור חלל שלטוני שיציב את ישראל בפני שתי ברירות רעות: מילויו בידי חמאס או הישאבות עצמית שמשמעה קבלת אחריות על 2.85 מיליון הפלסטינים בגדה.
חוסר ההכרה והעניין הישראליים בנושא הפלסטיני נובעים משילוב של מיקוד במשבר הפנימי, ההתרגלות למתיחות הקבועה, בריחת רוב הפוליטיקאים מעיסוק בסוגיה המחייבת אמירות ברורות ואסקפיזם כללי הרווח בציבור. כאשר צצים איומים ביטחוניים, רוב הדיון הוא על פתרונות צבאיים, ובעיתות רגיעה מקודם השלום הכלכלי, "התאום הטקטי" של המענה הצבאי, שנועד גם הוא לאפשר מענה נטול מבט ארוך טווח, שאם היה מבוצע היה מעלה כי בחסות "המחוות האזרחיות" מקודמים מיזוג גובר בין ישראל לאיו"ש והתחזקות שלטון חמאס בעזה.
ישראל בחרה למעשה שלא לנהל את הדיון הקיומי על עתיד היחסים בינה לבין הפלסטינים, ובמקום זאת לנקוט המתנה נטולת תכנון או יוזמות. בתווך משתנה המציאות נוכח הרחבת ההתיישבות באיו"ש והעמקת ההיתוך התשתיתי, המשפטי והמינהלי בין שני האזורים. כל זאת מבלי שמתקיים ניתוח לאן בעצם רוצה ישראל להגיע: שימור המצב הקיים, תרחיש שסבירותו דועכת, יחד עם קיום הרשות; שימור אופציה להיפרדות (שגם היא הולכת ונמוגה); או אולי מדינה אחת - רעיון שנדמה כי הופך למציאות גם ללא רצון או מודעות של רוב הציבור - וייתכן כי הוא מועדף ע"י חלקים בממשלה שכופרים בקיום עם פלסטיני.
ההסלמה בצפון השומרון צריכה לשמש אות השכמה עבור הציבור לדיון נוקב לגבי העתיד. זאת לא רק בשל התגברות הטרור המעלה חרדה מהישנות מראות האינתיפאדה השנייה, אלא דווקא בשל התמונות החדשות של התעצמות החיכוכים האלימים בין המתיישבים היהודים לפלסטינים שיהוו שגרת היום־יום אם תתהווה מדינה אחת.
בעוד שלושה חודשים ימלאו 30 שנה להסכם אוסלו אשר השתבש במעלה הדרך והפך למציאות סבוכה ומתוחה. זוהי הזדמנות טובה, הן להנהגה והן לציבור, לערוך תרגיל דמיון מודרך קולקטיבי לגבי העתיד שאינו קשור למערכה המשפטית או לגרעין האיראני: כיצד תיראה המציאות הישראלית־פלסטינית ללא הרשות או כשזו קיימת ולא מתפקדת; איך ייראו חיים ללא חיץ פיזי בין שתי הקהילות, והאם ייתכן דו־קיום בין שתי חברות העוינות אחת את השנייה, אוחזות בחלומות, יעדים ונרטיבים מנוגדים, ואם לא - מהן החלופות. אותו שיח קיומי חייב להתבצע מתוך תחושה שהזמן דוחק, לצד הבנה כי "החלטה שלא להחליט" - כפי שכינה יגאל אלון את מדיניות ישראל בנושא הפלסטיני מאז 1967 - אינה יכולה להימשך לעד ותסיים במקרה הטוב במשבר, ובזה הסביר יותר - באסון לאומי.
ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן.
