שום דבר לא נגמר. רחוק מכך. משפט נתניהו עדיין בשלביו הראשונים, אבל ביום חמישי הוטלה פצצה. השופטים, בכבודם ובעצמם, הבהירו שיש קשיים בביסוס עבירת השוחד. זו לא פעם ראשונה שדעת הקהל, שאמורה להשפיע על השופטים בסיוע הפרקליטות ודובריה, אומרת דבר אחד, והשופטים מצליחים להתעלות ולומר דבר אחר. אבל הפעם אנחנו באופרה אחרת. אנחנו במשפט המאה. והעמדה של השופטים היא יום חג לשלטון החוק ולדמוקרטיה. הם לא כְּנוּעים. הם לא ממש מושפעים. מותר לבקר את הפרקליטות, שמחדליה, בלשון המעטה, נחשפו גם בלי קשר לנתניהו. ועדיין, עמדת השופטים היא סיבה למסיבה. אין ברנז'ה ואין קליקה ואין חבר מביא חבר. יש שופטים עם חוט שדרה.
רק לפני שבועיים, בארוגנטיות של הקו הישן והמאוס, הודיעה היועצת המשפטית שהיא דוחה על הסף את ההצעה לגישור. למה? בגלל עוד עיכוב? הרי מדובר בסאגה שנמשכת כבר שנים, ואם הפרקליטות רק תתעקש, אנחנו נגיע גם לעשור הבא, השופטים יגיעו לגיל פרישה, והמשפט לא ייגמר. התוצאה היחידה היא עוד שחיקה לשלטון החוק, שממילא כבר שחוק. השופטים רצו להעניק לצדדים, בעיקר לפרקליטות, חבל הצלה, בנוגע לאישום בשוחד, שהוא היהלום שבכתר האישומים. אבל לא. ישבו ויושבים שם אנשים מנותקים. מעשי ידיהם טובעים בים והם אומרים שירה. עד מתי? לפני שבועיים היו תנאי הפתיחה של הפרקליטות, לצורך הסדר טיעון, קצת יותר טובים. בעקבות הודעת השופטים, הפרקליטות במצב הרבה יותר גרוע. יש תג מחיר לאיוולת. ואם נכון המידע על כך שהיועצת ויועציה לא נוטים לרדת מהעץ, אז מחיר העקשנות הולך להיות הרבה יותר גבוה.
בהליכים הקשורים לחקירות נתניהו לא היה שמץ של קונספירציה. אבל היו שם מוטיבציות פוליטיות. גורמי אכיפת החוק סיפקו בעצמם את ההוכחות. כמו אותו ראיון של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך לאילנה דיין, שכל כולו היה מיצג של תיעוב לנתניהו, תוך כדי הפרחת האשמות שווא, שהוכחשו על ידי דובר המשטרה. והיו הדלפות מגמתיות, יום אחרי יום, כאשר גיא פלג ואחרים מקריאים קטעים מתוך החקירות, בימים שבהם החומרים היו רק, ואך ורק, בידי המשטרה והפרקליטות. אלה היו הדלפות שביקשו ליצור דעת קהל עוינת. והן רק חיזקו את תחושת המיאוס מגורמי אכיפת החוק. רצו לקלל ויצאו מברכים. בשלטון חוק מתוקן היה צורך לאתר ולהעניש את המדליפים. אבל הפרקליטות הצליחה להתחמק. היא הרי מעל החוק. והם, אטומים שכמותם, לא הבינו שהם רק פוגעים באמון הציבור בשלטון החוק. המטרה, סילוק נתניהו, עיוורה את עיניהם.
עמדת השופטים יכולה להיות קו פרשת המים. הזדמנות היסטורית לשינוי, גם רפורמה בפרקליטות, ובתוך כך מינוי נציב קבילות עם שיניים. וגם הזדמנות פז לשינוי פוליטי. בישראל שולטת בימים אלה אחת הקואליציות הגרועות ביותר בתולדות המדינה. עוד לא הייתה ממשלה שבזמן קצר כל כך גרמה לנזק גדול כל כך. זה קורה גם משום שמחנה גדול וחשוב הרשיע את נתניהו לפני משפט, ולכן, פסל כל אפשרות לשיתוף פעולה איתו. נתניהו, מצידו, עשה אין־ספור טעויות, ויותר מטעויות. אנחנו זקוקים למורטוריום. לא עוד שלילה. לא עוד שנאה. התוצאה הטובה ביותר צריכה להיות ממשלת אחדות. לא כדי להציל את נתניהו. כדי להציל את המדינה. תנו להליך המשפטי להתנהל, רצוי במסגרת גישור או הסדר טיעון. ובמישור הפוליטי – המדינה חשובה יותר. הרבה יותר. לא רק הפרקליטות זקוקה לחשבון נפש, שצריך לאלץ אותה לעשות, משום שהיא לא תעשה בעצמה. גם המערכת הפוליטית זקוקה לחשבון כזה.
מחנה "רק לא ביבי" טעה. אם היה עובר "חוק הנאשם", הוא היה שולל את זכותו של מועמד עם כתב אישום חמור, על עבירת שוחד למשל, להקים ממשלה. זה היה חוק פסול ופרסונלי מלכתחילה. דיון רציני התקיים כבר ב־2001. משרד המשפטים, קשה להאמין, הגיש תיקון לחוק יסוד: הממשלה, שלפיו גם פס"ד חלוט, עם קלון, לא אמור לגרום להדחת ראש ממשלה. רק הכנסת, והיא בלבד, תוסמך להחליט על הדחה. זה היה דיון רציני. רוב חברי הכנסת התנגדו להענקת סמכות לפקיד ציבור, וגם יועץ משפטי הוא פקיד, להדיח ראש ממשלה. זה נכון. זה מתבקש. בסופו של דבר אושר נוסח שמאפשר הדחה רק לאחר הרשעה עם קלון. וטוב שכך. הפגיעה בדמוקרטיה הייתה עלולה להיות הרבה יותר חמורה לוּ חלילה הייתה מוענקת לפרקליטות, עם המוטיבציות הפוליטיות שלה, סמכות להדיח ראש ממשלה.
אפשר להמשיך בהתנגחויות. הימין עם "אמרנו לכם" (ובצדק!) ועם דרישות לנקמה, ומחנה רל"ב עם השחיתויות שייתכן, בהחלט ייתכן, שיוכחו בהמשך. אבל חבל. זה מיותר. זו הזדמנות לרפורמה, גם בפרקליטות, גם בפוליטיקה. ספק אם הם ינצלו אותה. אבל אולי לחץ ציבורי ידחוף אותם להחלטה הנכונה.