קשה לכתוב פרשנויות נושאות פני עתיד בתיקי נתניהו. אף תקדים לא מחייב לגביהם. מערכת הלחצים החוץ־משפטיים שפועלים בהם (משני הצדדים) שונה מכל מה שהכרנו. בית המשפט מתנהל בשדה מוקשים שמעולם לא נקלע לשכמותו. אנחנו אחוזים במשפט פלילי (תקדימי במספר אישומים) שהביא לאי־יציבות פוליטית וחברתית שמאיימת על המשך קיום המדינה. בצדק קבעה בשעתו נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור ש"משפט נתניהו יהיה גם מבחן מנדלבליט".
כמי שהיה חבר בפורום הפרופסורים למשפטים שהקים מנדלבליט ללוותו בתיקי נתניהו, אני יכול להעיד שהוא הבין היטב ומההתחלה שלא מדובר בתיקים רגילים - בשל שאלות המקרו של המדיניות המשפטית שהתיקים הציפו (למשל, האם ראוי בכלל לקבוע תקדים ניסיוני מבחינת יסוד הכוונה הפלילית בתיק כזה, שמשפיע על הזכות הקדושה ביותר בדמוקרטיה - להשתתף במעשה השלטוני). לכן הוא הקים את הפורום שכלל את פרופ' רות גביזון ואחרים שלאורך השנים ביקרו את המונוליטיות המחשבתית והערכית המסוכנת בפרקליטות. בניגוד לביקורת בשעתו, רוב הפורום לא התמחה בפלילי, ולכן לא שימש כ"פרקליטות צללים" שתציג את ה"איפכא מסתברא" לקונספציה, שלפיה "הראיות בתיק 4000 מגבשות עבירת שוחד נגד רה"מ" והן "חזקות ומבוצרות". מתי המעט בצוות שחשבו אחרת - עו"ד רז נזרי ופרקליט המדינה הנוכחי עמית איסמן - הושמו ללעג. החשש מהבכירים בצוות ומכוחם בתקשורת מנע ממנדלביט להקים צוות פליליסטים שינסה להפריך את הקונספציה. אמירות השופטים השבוע מלמדות עד כמה זה היה דרוש, אך כל זה שייך לעבר. כעת יש יועצת משפטית אחרת - והמבחן הוא שלה, רק שלה.
נדמה שגלי בהרב־מיארה מסרבת להפנים זאת. היא ממשיכה להתנהל באפס מעשה ולא לסטות מהחלטות קודמה. אפשר שהעובדה שהגיעה לתפקיד ללא ניסיון פלילי היא שעומדת בבסיס התנהלות זאת, ואפשר שזה החשש ממובילי המחאה חסרי האחריות, דוגמת אהוד ברק, שקוראים לה "לעמוד איתן ולגלות אומץ וכוח עמידה" מול "משפטנים שמציעים עסקות רקובות". עתה אין לה ברירה. השופטים אמרו דברים מפורשים בידיעה שיפורסמו, כנראה כדי לאלץ אותה להידרש לנושא אחרי שבקשתם הקודמת סורבה.
מאחר שפרשת התביעה עומדת להסתיים, ברור שלא מדובר באמירת אגב שנועדה ללחוץ על הצדדים להגיע להסדר טיעון, אלא בקביעה חשובה שאין לתביעה סיכוי להרשיע בשוחד בפרשת 4000, ומוטב שתחזור בה. אמת, יש עוד סעיפי אישום בתיק, אבל בתיקים שבהם נפל האישום המרכזי ונותרו רק אישומים פחות חמורים, בית המשפט נוהג להקל - משום שהנאשם כבר סבל ציבורית ומשפטית מאישום חמור שגרם לו נזק רב שלא בצדק. את זה יודעת גם בהרב־מיארה.
לכן התגובות מסביבתה מדאיגות. ראשית, שהיא תדון בנושא "לקראת סוף החודש". בתיק כזה היה עליה לכנס את הצוות כבר באותו יום לדיונים קדחתניים. שנית, שהיא מתכוונת להמשיך כרגע לנהל את אישום השוחד בתירוץ מגוחך שהשופטים בשלב זה לא יכולים לקבוע דבר "כי הם ראו רק חצי תמונה, את זו שהציגה התביעה וטרם ראו את פרשת ההגנה". הגיחוך נובע מכך שככלל, עדי וראיות ההגנה נועדו לסייע להגנה בהפרכת האישום ולכן ההגנה היא ששולטת בהם. לבנות עליהם זה כמו לקוות שרוח קדים תכבה דלקה משתוללת. מה אם ההגנה תחליט לטעון ש"אין להשיב לאשמה" כי התביעה לא הוכיחה אפילו אשמה לכאורית בתיק? במה אז תיתלה היועמ"שית כדי לדחות שוב את החלטתה לגבי המשך ניהול האישום בשוחד?
אפשר להחליט שלמרות הדברים התביעה ממשיכה בתיק עד הסוף, בידיעה שיתחייב ערעור לעליון, אבל אין להתחבא מאחורי מצג שווא שההחלטה נגזרת מעצם הגשת כתב האישום על ידי מנדלבליט. ניהול משפט אינו "שגר ושכח", ומחייב קבלת החלטות שוטפות.
נכבדתי היועמ"שית, מעתה משפט נתניהו הוא גם מבחנך. לטובת כולנו יש לקוות שתצליחי בו.