חלק גדול מחברי למחאה בקפלן, לא יאהבו את המאמר הזה. אני איש שמאל. על הסקלה המוזרה של ישראל כיום, אפילו שמאל קיצוני. הגיבורים שלי הם שולמית אלוני ז"ל ודב חנין ייבדל לחיים ארוכים. אני בעד דמוקרטיה ליברלית ונגד הכיבוש לא פחות מכל מצביע מרצ אחר ומפגין כל שבוע בקפלן מהיום הראשון.
אבל אנחנו גרים בבית משותף. תמיד גרנו, אך בשנות ה־70 הדיירים בבית המשותף היו ברובם חילונים ליברלים, חוץ ממשפחת ציונידתי, המפד"לניקים מקומה 2 שלא ביקשו להכתיב את דרכם לשאר הדיירים ולכן לא ראינו בהם שום איום. היום הרכב דיירי הבית המשותף השתנה. שיעור הדתיים בבניין עלה דרמטית. המפד"לניקים של בורג והמר נעלמו מהעולם והכיפות הסרוגות מונחות כיום על ראשיהם של חרד"לים יהירים שמונהגים על ידי אנשים כמו סמוטריץ' ורוטמן הבטוחים לא רק ש"אתה בחרתנו", אלא גם ש "העם בחר בנו" להשליט את אורח חייהם על הבית המשותף, חוקיו והתנהלותו.
חבריי למחנה הליברלי, בל נטעה. זה שמאות אלפים מאיתנו יוצאים במשך תקופה כל כך ארוכה לרחובות, נחושים להגן על ערכינו, לא אומר שיש לנו את היכולת או שאמורה להיות לנו השאיפה להשליט את אורח החיים שלנו על הבית המשותף, כלומר לנצח "בנוק אאוט" בוויכוח על איך הבית המשותף יתנהל. טועים גם הדיירים החרד"לים, שחושבים שבגלל שבבחירות ועד הבית האחרונות זכו ברוב זעום, הם יכולים לשנות ולהכתיב את תפיסותיהם על התנהלות הבית המשותף ולשנות את חוקיו ותקנותיו מעתה והלאה. ניצחון בנוק אאוט של אחד הצדדים יהיה סופו של הבית המשותף.
המחנה שלנו חייב להכיר בזה שהבית המשותף הזה לא יתנהל בצורה תואמת לרצונותינו באופן מושלם. לא נגיע לליברליזם מוחלט, חוקה נאורה, שוויון מגזרי ומגדרי, הפרדת דת ומדינה ועוד, באופן מלא. עלינו להחליט מהי ציפור הנפש שלנו, מה באמת "ייהרג ובל יעבור" עבורנו, ולדרוש מהדיירים האחרים לזנוח אף הם את החלום להשתלט על הבית המשותף, ולהחליט מה הייהרג ובל יעבור שלהם. אז, נצטרך לעשות ניסיון אמיתי לנסח תקנון מוסכם לבית המשותף, שמצליח לא לקטול את ציפור הנפש של אף אחד מדייריו. חלק מהדיירים הליברלים יכריזו ודאי שזאת התפשרות בזויה, בדיוק כפי שחלק מהדיירים הדתיים יגידו שזאת כניעה ושהקב"ה מצפה מהם לא להתפשר. אבל זאת, דיירים יקרים, הדרך היחידה לקיים את הבית המשותף שלנו. אגב, אסור לשכוח את משפחת סאלם, הערבים הישראלים מקומה 6. גם ציפור הנפש שלהם וזכויותיהם יצטרכו להילקח בחשבון בתקנון החדש, והם מצידם יצטרכו לקבל על עצמם את העובדה שהם חלק מהבית המשותף הזה, ולא שייכים לשכונה אחרת, מעבר לקו הירוק, שבה חיים בני עמם, עם שאיפות לאומיות אחרות. משפחת רצון־אל החרדית מקומה 3, בתמורה להתחשבות הדיירים בציפור הנפש שלה, תהיה חייבת להתחיל לשלם דמי ועד בית, ולשאת באופן כזה או אחר, בנטל אחזקת הבית המשותף והגנתו, כמו שאר הדיירים.
מי שלא יתאים לו לחיות בפשרה מסוימת על ערכיו הליברליים, יצטרך לעזוב את הבית המשותף ולעבור למקום שבו לא ייאלץ לחיות בפשרה. אגב, יש סיכוי לא קטן, שבסופו של יום, החיים בפשרה בבית המשותף יהיו בלתי נסבלים גם עבורי, ושגם אני איאלץ לנסוע מפה.
כרגע, עומדים כל דיירי הבית המשותף בחצר וצועקים, כמעט מכים אחד את השני, בתחושה בוערת שתפיסת עולמם הצודקת חייבת להיות זו שעל פיה יש לנסח את עקרונות החיים בבית המשותף. אנחנו לא נמצאים בוויכוח פילוסופי אקדמי איזו תפיסת עולם אידיאולוגית עדיפה. אנחנו נמצאים במציאות של חיים בבית משותף ולכן חלק מהדגלים ומהדרישות של כל הדיירים יצטרכו להצטמצם, כדי שניתן יהיה להגיע לתקנון שיאפשר את המשך קיומו של הבית המשותף, הנס הקרוי מדינת ישראל.
