לפלורסנט, כשמתרסק, יש צליל שמימי כזה. אם מטים אוזן, ומתעלמים מרעשי האנושות, אפשר לשמוע דרכו מוסכמות מתנפצות. ואיתן שכל ישר, וסדר חברתי ישן.
אח, הפלורסנטים, נאנחים בערגה בדוקו "המדרשיה" שהוקרן אמש בכאן 11, חלק מבוגרי מדרשת "נעם" בפרדס חנה. אלה שחופשי ריסקו כאלה מגגות המוסד. ולא רק פלורסנטים. חלונות, דלתות, כיורים, אסלות, טלוויזיות ואפילו מכונית. ניתצו, שברו, שרפו.
מוסד חינוכי אמור לחנך. זה נדמה לי הקונספט. האם "המדרשיה", לפחות בשנותיה המתקדמות, הפרועות, מילאה את ייעודה? נשאיר לרגע את השאלה פתוחה.
"המדרשיה" הייתה במובן מסוים מעבדת ניסוי. היא דגלה בערכי מסוגלות, לכידות, חשיבה עצמאית, דבקות באמת הפנימית, מתן חופש לילד להוציא את מה שבתוכו, גם אם מה שיוצא – יוצא פרא. יוצא אנרכיה. היא קמה, לפני שנשאבה אל הצד האפל שבה, כדי לתת גאווה לנוער הדתי, להכשיר אותו להשתלבות בחברה, להובלה, והפכה לספינת הדגל של הציונות הדתית בישראל. מה שאולי, לא יודע, הופך את הסיפור פה לסוג של משל.
מי שלא מכיר את הסיפור של "המדרשיה", שבוים על ידי יאיר אגמון ועל ידי בוגר המוסד טל בכר, ישאל את עצמו לאורך דקות ארוכות מדי על מה ולמה הדוקו. ואולי זה חסרונו: המבנה שלו. מתחיל במשחק מקדים מפרך. בניסיון להגדיר את חשיבות המוסד, בשיחות טלפון עם בוגרים. ההוא שש לשתף פעולה, השני פחות. ומפה לשם עוברות 20 דקות ואתה עדיין לא באירוע.
לוקח זמן עד שתופסים את הראש. עם שתי ידיים אבל. אתה משתאה מול כמות המעללים. 500 העמודים של החטא ועונשו לא יכילו. ופה יש רק חטאים, בלי "ועונשו". טירוף, ונדליזם, מרד ועוד מרד, התעללויות, קטטות המוניות, גרפיטי על כל קיר. אין חוק ואין עילת סבירות.
התלמידים הם למעשה אלה שניהלו את המוסד, מודה הרב דוד בלוך, לשעבר ראש "המדרשיה", ומתאר את התוצאה: דפיקות לב בכל בוקר שהגיע למקום. באחת הפעמים חיכה לו בית ספר מלא בקללות גרפיטי נגדו. "שום ספר חינוך לא מתאים למה שקורה שם, אבל מהללים את התוצר", הוא מוסיף.
ואתה רואה את הבוגרים, שי באב"ד, דרך איתן כבל ויהודה גליק ועד יעקב ברדוגו. אתה שומע את אלה שיצאו נפגעים. זה שעבר פגיעה מינית, ההוא שנותר נכה, זה שעבר זובור המוני. ובין לבין שאלות צפות. פדגוגיות כאלה. וגם פילוסופיות, חברתיות. האם שיטות החינוך הסטנדרטיות, השבלוניות - שימו רגע בצד את פריקת העול של ה"מדרשיה" - לא מרחיקות מדי את הילד מעצמו, מיכולותיו? עד כמה ניפוץ המוסכמות ב"מדרשיה" היה זעקת "תצילו אותנו מעצמנו"? והאם בעצם ככה זה נראה כשאין בכלל גבולות?
ואולי, אחרי הכל, זו הייתה דרכם של אותם נערים, כלומר אלה שלא אבדו בכאוס, לגדול. לנתץ את מקומם אל מעלה החברה. כשברקע צלילי ניפוץ פלורסנטים המבשרים על מהפכה.
בקטנה
וואי וואי, כמה שעונים תיקתקו לאחור בשבת הזו. בערוץ 13 ספרו להדחה באח הגדול, בכאן 11 ספרו עד למשחק הנבחרת הצעירה ביורו. וכל מהדורות החדשות, באין משהו קונקרטי להגיד על המתחולל ברוסיה, ספרו את ההתקדמות של כוח וגנר. רוסטוב על הדון, וורונז', ליפצק אל מוסקבה הבירה. ואתה עוקב דרוך אחרי כל אלה, מנסה לחשב מאיפה נשקפת יותר סכנה, משעוני האסקפיזם או משאון המלחמה.
