אני מודה, קשה לי להבין את הבחירה של הפועל ירושלים להמשיך עוד עונה בליגת האלופות של פיב"א. אם בעל הבית החדש, מתן אדלסון, הציב כמטרה את ההתברגות ביורוליג – מה ההיגיון לא לחזור ליורוקאפ, שנכון לעכשיו הוא הדרך הספורטיבית היחידה של האדומים מהבירה להגיע למפעל האירופי הבכיר?
נכון, ההפסד של ירושלים בגמר ליגת האלופות לטלקום בון הותיר טעם של החמצה, ואולי משאיר תחושה של עניין לא סגור שהיא צריכה לפתור במפעל הזה. אבל מי שרוצה יורוליג מדבר יורוליג. לא מסתיר את שאיפתו ליורוליג, לא יכול לוותר על הזדמנות היחידה לנסות להגיע לשם, אפילו בלי לנמק את בחירתו בצורה שעונה על כל הספקות והשאלות.
יש לציין שבניגוד לאחרים, שעוד מזלזלים בליגת האלופות של פיב"א, אני חושב שהרמה בשני המפעלים המשניים – היורוקאפ וליגת האלופות – די דומה. בשנים האחרונות ליגת האלופות התחזקה משמעותית, ובמקביל היורוקאפ נחלש. אין הבדלים גדולים ברמת הקבוצות שהגיעו לשלבים המתקדמים של שני המפעלים. במה גראן קנאריה, אלופת היורוקאפ הנוכחית, עדיפה על מלאגה, שהודחה בביתה בחצי גמר ליגת האלופות? מבין שתיהן, דווקא מלאגה הגיעה לשלב מתקדם יותר בפלייאוף הספרדי. האם טורק טלקום, סגנית אלופת היורוקאפ, עולה בהרבה על טלקום בון, שזכתה בליגת האלופות? קשה לומר. לפיכך, לא נכון לצייר את הבחירה של ירושלים כפחדנית, אבל כן אפשר וצריך להעלות תהיות לגביה. האם הבחירה הזו משרתת את מטרותיה לעתיד?
הדילמה של ירושלים, בין שתי אפשרויות לא אידיאליות, היא גם תזכורת למצב המוזר שהכדורסל האירופי נקלע אליו בגלל מאבקי כוח, שליטה ואגו. לא נותר אלא להצטער על כך שהמערכה הבלתי נגמרת בין פיב"א לראשי היורוליג הולידה מציאות עגומה כזו – מציאות שבה במקום לקבל מפעל אחד טוב, נשארנו עם שני מפעלים בינוניים. יש דיבורים על אפשרות של איחוד בין ליגת האלופות ליורוקאפ, כך שייווצר מפעל אחד חזק יותר, אבל בינתיים לא נראה שמישהו אפילו שוקל לצרף את מחזיקת ליגת האלופות ליורוליג כמחווה של רצון טוב. קברניטי היורוליג לא סופרים את המפעל של פיב"א, והעובדה הזו עלולה לעכב את ירושלים כשתרצה להשלים קפיצת מדרגה. הכסף מתחיל לזרום, הרצון לחזק את הסגל קיים, אבל בזירה האירופית נדמה שירושלים בחרה לדרוך במקום.
