ההודעה המשותפת והחריגה שפירסמו שלשום הרמטכ"ל, ראש השב"כ והמפכ"ל הייתה מסוג האירועים שפעם היה נהוג לכתוב עליהם "לא ייאמן", ועכשיו הם בסך הכל עוד יום נפלא לדגי רפובליקת הבננה: שלושה מראשי מערכת הביטחון, שחולשים על משאבים אדירים ומסוגלים להפעיל כוח מצמית, מתנסחים כמו פובליציסט פחדן שמנסה להסביר לקוראיו למה להתנפל על חפים מפשע זה פויה. במקום להתנצל בפני הציבור ולנמק איך בכלל נוצר מצב שבו במשך ימים מתנחלים מסתערים על פלסטינים חפים מפשע (מה שמכונה בעגה "לקחת אחריות"), הקודקודים התפייטו על אלימות ש"פוגעת במדינת בישראל ובלגיטימציה הבינלאומית של כוחות הביטחון להיאבק בטרור הפלסטיני". ובכן, ממש תודה על השיעור בדיפלומטיה ובדוברות: נזכור אותו היטב בפעם הבאה שצה"ל יפיל בניין של סוכנות ידיעות בינלאומית בעזה.
בעצם, אם השלושה מודים בחומרת האירועים, הרי שמדובר בכישלון מזעזע. וכשלוקחים בחשבון שרק לא מזמן קרה אותו הדבר בדיוק בפוגרום בחווארה, הרי שכבר אפשר להפסיק ללחוש ולדבר בקול רם על מחדל. אבל לפחות בהודעת שלושת הטנורים, לא התקבל הרושם שמישהו שם מתכוון לבצע תחקיר, בדיקה והסקת מסקנות, כיצד פוספס התרחיש הנורא-בלתי-צפוי שבו פיגוע פלסטיני רצחני ומתועב מוליד פעולות נקם ברבריות מאת אנשים עם אידיאולוגיה גזענית, גישה לנשק חם והכי חשוב: רוח גבית חזקה ובלתי מתנצלת מהנציגים שלהם בשלטון. באמת, מי היה מאמין שזה יקרה?
ובעוד תשומת הלב מוקדשת לשאלה מי מאותם נציגים ונציגות יצליח להביא את עצמו לכדי פעולת "גינוי" שהיא קצת יותר מ"זו לא דרכנו" והוספת "אבל" כחול אשר על שפת הים, מתפספסת נקודה לא פחות חשובה: מערכת הביטחון והאכיפה מציגות שוב ושוב הישגים עלובים במאבק נגד הטרור היהודי ובמשימה לשמירה על שלומם של הפלסטינים באזורי חיכוך. אף פעם לא באמת היה חוק וסדר במקומות הללו. אבל תחת ממשלה שמאפשרת ביודעין ובמתכוון הפרה של החוק (למשל בהעברת הישיבה בחומש ובהקמת מאחזים לא חוקיים בעקבות הפיגוע בעלי), אין להתפלא שאוזלת היד הופכת למשהו הרבה יותר גרוע: אולימפיאדה מביכה וחסרת תוחלת של גינויים, תוך הליכה עדינה על הביצים כדי לא לעצבן יותר מדי את הלובי עוצמתי. את האמת הם יגידו בטח אחרי שיפשטו מדים, בראיון ההתפכחות המסורתי לאילנה דיין.
האירוניה היא, שבעוד הימין מרגיש חופשי לבקר את המערכת כל אימת שהיא לא מתיישרת ב־300 אחוז לפי רצונותיו, במרכז ובשמאל הציוני וגם ברובה של תקשורת המיינסטרים רועדים. אימת ה"ממלכתיות" שורה עליהם, כאילו שביקורת חריפה הופכת את הדובר ליאיר נתניהו (לפני שחדל מציוציו).
כפפות המשי הללו, בעיקר כלפי צה"ל והשב"כ (ובנושאים אחרים גם כלפי הפרקליטות), מסמנות למערכת שהיא לא באמת חייבת להשתפר ובדחיפות: מספיק להוציא הודעה, אולי לעצור איזה חייל שהעז להשתתף בפעילות, לצרף את אחד מכתבי הבית ל"פעילות" יחצנית ובעיקר לתת לזמן לעשות שלו. ה"סערה" הבאה כבר תגיע מעצמה, ואנחנו לא נשים לב לתהליך המטריד: איך מערכת הביטחון הפכה ממי שנכפה עליה להיות ארגון השמירה של הכיבוש, לבעלת אחריות כבדה להתפרצות הצדדים הכי אפלים שלו.