נזק בלתי הפיך // אביגיל שרייר } תרגום: יובל סימן טוב } סלע מאיר } 335 עמ'
מסגרת לימודיי נחשפתי להרצאה מטעם חוש"ן, ארגון לחינוך ושינוי של קהילת הלהט"ב, של בחור טרנס צעיר שנולד כנקבה וגדל בחברה החרדית ובחר לעשות הליך לשינוי מגדרי. הבחור הטרנס שנחשפתי אליו הוא שעומד במרכז ספרה של אביגיל שרייר, 'נזק בלתי הפיך'. כלומר, לא הוא באופן אישי, אלא מי שבחרו בגיל הנעורים ובתחילת שנות ה־20 לבצע שינוי מגדרי ויוצאים מהארון כטרנסג'נדרים. שרייר מספרת שיש עלייה משמעותית במספרן של נערות ובחורות שבוחרות בהליך לשינוי מגדרי, והטענה המרכזית בספר היא שמדובר באופנה. לשיטתה, אלו הן לרוב נערות לבנות, ומכיוון שהן לא יכולות להחליף צבע, נטייה מינית או לאמץ מוגבלות — זאת הדרך שלהן להתקדם בסולם הפרוגרסיביות. כותרת המשנה של הספר היא: 'כיצד אופנת הטרנסג'נדרים פוגעת בנערות?' ולכל אורך הספר יש שימוש בביטויים קשים ומבהילים כלפי טרנסים צעירים: "המגפה הטרנסית", "הכישוף הטרנסי", "השיגעון הטרנסג'נדרי", או: "נגיף חברתי המתפשט ברחבי העולם המערבי".
כרגיל בכתיבה מהסוג הזה, הדרך להקנות אמינות היא באמצעות בעיות אמיתיות ששרייר מצביעה עליהן, כמו הקשיים החברתיים־רגשיים של נערות בגיל ההתבגרות או הסכנות ברשתות החברתיות. הצגתן כביכול מייצרת לגיטימציה לטיעונים אחרים של שרייר. כך, כל סיפור אישי שהיא מביאה (בבחירה סלקטיבית, כמובן, ולרוב מפי ההורים בלבד) ממוסגר ונשפך ל"מסקנות" כלליות. התוצאה היא, ששרייר מכוונת לשלהוב יצרים ובניית פחדים באמצעות מניפולציות וסיפורים חד־צדדיים.
כך למשל, היא מביאה את סיפורו של ריצ'רד על בתו (בלשון נקבה), ואומרת: "התרבות מחבקת הטרנסים שחלחלה לאוניברסיטה המובילה שבה היא למדה, ואפשרה לה להפוך למנהיגה בקמפוס בזכות הזהות הטרנסית שלה". באמת? זאת הדרך היחידה לספר את הסיפור הזה? אולי ייתכן שמדובר באדם שהצליח להתברג כמנהיג בקמפוס בגלל יכולותיו ואישיותו?
אחד הדברים הבולטים בספר הוא עד כמה הוא נעוץ בתרבות האמריקאית. יש כל מיני תופעות פוליטיות שמתקיימות בארה"ב, שהשיח עליהן בישראל נמצא בווליום נמוך משמעותית. כך, מרכזיות השיח ביחס להשתתפות טרנסים בספורט או שירותים לא ממוגדרים לא מקבלת בארץ עשירית מתשומת הלב האמריקאית. גם תרבות הביטול האמריקאית נוכחת לאורך הספר, ומשלהבת את זעמה של הכותבת, רק שזאת מעולם לא נכנסה לישראל באופן שבו היא מצויה בארה"ב. שרייר חוזרת על כך שיש עיסוק ללא הרף בזהות מגדרית — קשה לטעון כך על ישראל. אפילו תרגום שם הקהילה מ־LGBTQ ללהטב"ק, כפי שמופיע בספר, לא מתאים לשיח הישראלי, שבו גם חלק ניכר מהפעילים ומהפעילות מהקהילה משתמשים בשם השכיח — להט"ב. זה לא שאנחנו באיחור בקליטת אופנות אמריקאיות בישראל, זה בגלל תרבות פוליטית שונה. הזכויות שקהילת הלהט"ב מקדמת בישראל במשך שנים נוגעות לחיים עצמם — משפחה, בריאות, רווחה וזכויות רכושיות.
בעיניי יש מקום לשיחה עניינית, שנוגעת לשאלה אילו הליכים רפואיים מתאימים בכל גיל או מהם הנזקים הבריאותיים שמייצרות תרופות מסוימות. גם השאלה של השתתפות טרנסים בספורט תחרותי יכולה להפוך לדיון מורכב, או אפילו אם יש אזורים מסוימים בארה"ב ובמקומות נוספים בעולם ש"הדבקה חברתית", כלשונה של שרייר, יכולה להוביל ליציאה מהארון כטרנס. אלא שקשה לשאול שאלות רציניות כשמטרת הצגת השאלות מיועדת לצורכי ניגוח פוליטי, ומי שמעלים אותן הם בדרך כלל בעלי רקורד אפסי עד שלילי בקידום זכויותיהן, רווחתן וביטחונן של ילדות, נערות ונשים. עם פחות מניפולציות ופחות טרנסופוביה, שרייר יכלה אולי לפתוח שיחה כנה על כמה מהסוגיות שהיא מעלה. אלא שנראה כי היא ניסתה לכתוב בעבור פלג ריאקציונרי שמחפש נשק נגד פרוגרסיביות. העובדה שהספר יצא בהוצאת 'סלע מאיר' השמרנית לא מפתיעה בדיוק על הרקע הזה.
שרייר עומדת על כך שאנחנו חיות בחברה שבה קל יותר להיות בן. אני נוטה להסכים איתה בעניין הזה, כולל עם הקביעה: "הפסיקו להציג את הנשיות כמחלה". המסקנה של שרייר היא לחגוג את הנשיות, ובין היתר, נשים צריכות לשמוח שהן לא מנהלות. אני רוצה להציע מסקנה אחרת: לשנות את החברה, כך שכל ילדה, נערה ואישה יוכלו להגשים את עצמן בהתאם לרצונות, ליכולות ולשאיפות שלהן. זה נכון שיש קושי משמעותי להיות נערה מתבגרת בחברה שלנו, כפי שאומרת שרייר. אבל הסיבה היא, שאנחנו חיות בחברה פטריארכלית שבה לנשים יש הרבה פחות הזדמנויות, שהן ממשיכות להיות מיוצגות פחות, להשתכר פחות ולהתמודד עם קודים תרבותיים־חברתיים שדורשים מהן לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים כמו מראה מסוים ונגישות מינית או בג'ינגול הבלתי פוסק של עבודה ומשפחה. הפתרון הוא לפעול נגד שורש הבעיה, ולשנות את מקומן של נשים בחברה. פתרונות כאלה לא תמצאו בספר, וגם לא בהוצאה לאור של סלע מאיר. זה פשוט לא בתוכנית העבודה של מי שמנסים להפוך טרנסים לכלי לניגוח פוליטי. •
