דלפין // דפנה לוין } הקיבוץ המאוחד, פועלים } 180 עמ'
לפין הוא הכינוי של גיבורת הרומן (שמה לא ידוע לנו) באתרי היכרויות לטובת הרפתקאות מיניות. היא מחפשת ריגושים כל הזמן, בעיקר מיניים אבל לא רק, ומוכנה לנסוע עד הקצה השני של העולם על מנת להגשים אותם. באחת הסצנות המבריקות ביותר ברומן הקצר הזה, דלפין מתכתבת עם זוג שמעוניין לצרף אותה למיטה שלהם, ותוך כדי תיאורים חושפניים, פורנוגרפיים, היא והם ניגשים כל הזמן לילדים שמתעוררים, בוכים, צריכים משהו.
זוהי סצנה שלוכדת את רוח הספר: ערבוב בלתי פוסק של נושאים שעל פניו אינם מתערבבים — חיי נישואים, הורות, פנטזיות מיניות, משפחה, מרחב גיאוגרפי ופוליטיקה. למרבה המזל, התבשיל שרוקחת דפנה לוין מצליח להכיל את כל מרכיביו מבלי לייתר אף אחד מהם. יתרה מכך, היא מצליחה לגרום לקורא להבין את הזיקות המורכבות בין כל הדברים. כן, יש קשר הדוק בין הבניין המט לנפול שגרים בו יחדיו ערבים ויהודים, זונות ונרקומנים, ובין יצר מיני שלא יודע שובע.
בין היתר זהו ספר על חיפה של מטה. לוין, אדריכלית במקצועה, פורסת בכישרון רב את המרחב הגיאו־פוליטי של העיר התחתית, שהוא כאוטי במידה רבה, לא הגיוני, ובכל זאת קיים, ומעניקה לעיר מתנה גדולה — כינונה כמרחב ספרותי, פואטי, רב־פנים. יכולת התיאור של לוין, הן של המרחב החיצוני והן של החלל הפנימי, הפיזי והנפשי, היא מהטובות שקראתי. העיר הנפרסת במלוא יופייה וכיעורה, היא עוד דמות בסיפור. התוצאה היא רומן חושני, עכשווי, שפועם בו דופק של סכנה, של ריגוש וסקרנות.
האפקט החזק של הספר נוצר מהשפה המדודה והקצבית של לוין. הסופרת מעמידה על מישור אחד הן את הגועל, הביוב, הנרקב, והן את האדריכלות או תיאורי הטבע והמין. אין היררכיה, הכל מעורבב בתוך התיאור. הנה למשל: "חלמתי שאני קשורה במרתף חשוך עם קירות אבן עתיקה. חטופה. גבר, פניו מוסתרים, עם זין ענק שלא נגמר, מזיין אותי בקצב הולך גובר. ממלא אותי עוד ועוד. עמוק בתוכי התפוצצה בהילוך אִטי שושנה. עלי כותרת דקים התרחבו ונמסו מבפנים. התעוררתי כשגמרתי, מטולטלת מהעוצמה". החלל, הסכנה, הפנטזיה והפיוט, כולם דרים בשלום תחת השפה.
אף על פי כן, הספר לא חף מפגמים; הגם שאלו לא פוגעים בהנאת הקריאה ובתחושה שמדובר ברומן אמיץ ויפה. ראשית, לא הצלחתי להצדיק את החלוקה לשערים: א', ב', וכו'. הסיפור כולו בנוי מאנקדוטות קצרות היוצרות יחד פסיפס של משמעות והקשרים — מערכות יחסים, מיניות, אוכלוסייה מעורבת, חיי השכונה והטיפוסים החיים בה והופכים אותה למה שהיא. לא חשתי בשינוי מהותי בין שער לשער המצדיק את החלוקה. שנית, חוסר ההתפתחות של הדמות הראשית בתוך קו הזמן של הסיפר. לא רוצה עלילה קוהרנטית, אוקיי, אני לגמרי בעד, אבל בשלב מסוים האנקדוטליות ממצה את עצמה, ולכן נדרש עוד מהלך, שירים את הספר ויעניק לו שכבות תודעה נוספות. גם האינפלציה בתיאורי החלומות לא מוסיפה לתחושת הבשלות של הרומן, חלום הוא טריק ידוע שכדאי להשתמש בו במשורה, דווקא בגלל העובדה שהוא פרוץ לחלוטין ועל כן יכול להצדיק כמעט כל מה שקורה בו.
כאמור, למרות כל אלה, ואולי דווקא בגלל זה, 'דלפין' הוא רומן חריג בנוף הספרות המקומי. ספר שלא מבקש להגן על אורח החיים הבורגני הישראלי וגם לא מבקש לסדוק אותו. הוא ממוקם בסדר אחר ולכן זה ספר אנטי־בורגני במובהק. במופשט, מדובר כאן במסע של היחיד, במקרה זה אישה, אל הגאולה. האם התמסרות ליצר המיני ולחוויות קצה היא נתיב לגיטימי אל עבר הישועה? האם החיים בביבים, תרתי משמע, הם הכרח כדי לחוות את רגעי הנשגב? האם קיום מחוץ לזרם המרכזי, קיום שמה שמאפיין אותו הוא ערעור תמידי, חוסר נוחות וחוסר נחת, הוא הגשמה של האנושיות האמיתית?
כמו כל ספר טוב, גם 'דלפין' לא מספק תשובות נחרצות אלא נותן לנו הצצה אותנטית אל הקיום הזה. הריחות של השוק, העליות התלולות של חיפה, נוף הנמל, הטחב בקירות, מיצי הגוף, האכזבות, המוות — כל אלה נושמים וחיים בספר, וטוב שכך. יהיה מעניין לעקוב אחר הסופרת בעתיד. •
