בהפגנת קפלן בתל־אביב בשבת בערב נישאו נאומים נוקבים, והושמע איום בהחרפת המחאה הדמוקרטית על ידי מעבר מפעילות אזרחית "נחמדה ולא־אלימה" לפעילות "לא־נחמדה ולא־אלימה" בעתיד הקרוב. להצדקת השיטה החדשה הושמעה הטענה שלפיה מחקרים בנושא המחאה בעולם (אילו?) מוכיחים כי דפוס ההטרדות הלא־נחמדות משיג עבור המפגינים את התוצאות הטובות ביותר. אחד הנואמים קרא לפתוח מיד במרי אזרחי; הדוגמאות שנתן למרי אזרחי מנצח לא היו, בלשון המעטה, מדויקות.
אך לא הדברים שנאמרו צרמו בהפגנת קפלן. צרם מה שלא נאמר: אף זעקת גינוי חריפה להתפרעויות של מתנחלים יהודים בשטחים בשבועות האחרונים. בנושא קריטי לעתידה של ישראל, לא היה לדוברים בהפגנה מה לומר. או שהיה להם, ומסיבות טקטיות העדיפו למלא את פיהם מים. זו התנהלות לא מוסרית ולא ממלכתית. אם הציבור המכנה את עצמו "ליברלי" לא יתייצב בקרוב, במלוא כוחו, מול הפרעות שעורכים צעירים יהודים מהשטחים בתושבים הפלסטינים, נצטרך כולנו להשלים עם קיומה של ישות יהודית קנאית, קיצונית, פורעת חוק והשואפת להגשים, תחילה בשטחי יהודה ושומרון, את חזון מלחמת גוג ומגוג, ג'יהאד יהודי כשלב הכרחי בגאולת העם והארץ. העצרת ההמונית הבאה של המחאה צריכה, לכן, להתקיים שם, מעבר לקו הירוק. על הדמוקרטים הישראלים, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, להתייצב בהמוניהם מול עושי הפוגרומים. להפסיק להיות נחמדים כלפיהם.
המניעים לפרעות אינם רק מעשי הטרור הפלסטיני המתעצמים. לתמונה נוספת הדמוגרפיה, או ליתר דיוק, האכזבה הדמוגרפית. להבנתה - נשווה בין שתי תקופות: מ־2008 עד 2017 גדלה אוכלוסיית היהודים באזור יהודה ושומרון, לפי ההגדרות והנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בקצב שנתי מסחרר של 4.5 אחוז, כפול ויותר מקצב הגידול של אוכלוסיית ישראל. במרוצת תשע שנים נוספו כ־130 אלף יהודים. ואז החלה הבלימה. מ־2018 עד סוף 2021 הואט הקצב השנתי של גידול האוכלוסייה היהודית לפחות משלושה אחוז. זהו שיעור גידול שנתי נמוך - כן, נמוך - מהריבוי הטבעי של היהודים בשטחים, והוא מעיד על עזיבת האזור במספרים גדולים יחסית. להלן נתוני עזיבה נטו ב־2022 במספר יישובים בולטים, כפי שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אשתקד: את אריאל עזבו 250 איש, את עלי 202, את אלון שבות 109, את אלפי מנשה 94, את תפוח 81, את אלון מורה 70, את עפרה 65, את אפרת 31, את שבי שומרון 22, ועוד ועוד. הציבור היהודי באזור יהודה ושומרון לא רגיל לעזיבות כה משמעותיות. הן מטרידות ומפחידות במיוחד את הצעירים, שממילא חיים שם בתוך בועה התנחלותית שכמעט ואין לה מגע עם ישראל שמעבר לקו הירוק. כסיבה מרכזית לאותה אכזבה דמוגרפית מביאים שם את התפשטות תחושת אי־הביטחון האישי המעיקה. את הביטחון ואת תור הזהב הדמוגרפי, סבורים הפורעים, אפשר להחזיר רק באמצעות פוגרומים בפלסטינים ופרעות אלימות בהם.
לצעירים מסונוורי הקיצוניות, הנסמכים גם על הצהרות של שרי ממשלת נתניהו, לא אכפת מהסכנה לעימות צבאי ישראלי־פלסטיני מלא. לא אכפת להם שבעימות כזה ישראל תימצא בצידה המגונה, האימפריאלי והמדכא של הזירות המקומית והבינלאומית. הם שואפים אליו, ויהי מה. הגינויים הפומביים של ראשי מערכת הביטחון לא משפיעים עליהם, גם לא המעצרים הספורדיים. הפגנה המונית של רבבות־רבבות יהודי ישראל עשויה כן להשפיע ולרסן, או לפחות לזרוע ספק.
אם המחאה הדמוקרטית תמשיך להתעלם מהפרעות ומהפורעים, יצמחו בהתנחלויות מיליציות אכזריות, אידיאולוגיות ומשיחיות, וזו תערובת נפיצה.
