יש פה, בסוף, אם יורדים לשורש של השורש, עימות בין שתי אסכולות: הניצחון או הדרך. די ברור כרגע מה נותן נוקאאוט, ועוד מסובב לשני את הברך.
אני מדבר כמובן על הסערה האחרונה בכדורסל שנוגעת למכסת הזרים. זו שקצת תוקעת את הליגה שלנו. קשה לבנות קבוצות, להחתים זרים, כשלא יודעים כמה יהיה אפשר ומה יהיו ההשלכות לתקציב.
אז המתווה שעל הפרק כולל הצעה של שר הספורט מיקי זוהר לפיה קבוצות יוכלו לבחור: לרשום רק ארבעה זרים בטופס המשחק ולקבל מענק של כמה מיליונים; או לרשום זרים ללא הגבלה בטופס - ולוותר על הבונוס. שזה בעצם לנסות להוציא את כולם מרוצים. כל אחד יעשה מה שטוב לו. רפורמה לקידום הכדורסלן הישראלי הזנוח, אם תהיה, תתקיים באופן חלקי רק בפריפריה של הכדורסל, בקבוצות קשות יום ותקציב. כי הגדולות, אלו שרק אליפות מול העיניים שלהן, יבחרו למלא את כל הטופס בזרים, קלסר שלם אם ייתנו להן. על הדרך, בזמן שהן דוחקות עוד טיפה את הכדורסלן הישראלי, החיים שלהן יהפכו קלים יותר – הרי הקטנות שמולן ישחקו תחת מגבלת ארבע הזרים.
אז לפתור, זה לא בדיוק פותר. וזה לא שאין בעיה דרמטית בכדורסל. אתמול, בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות", פיני גרשון הגדיר אותה היטב. בעוד חמש שנים, אמר, לא יהיו כדורסלנים ישראלים. לא יצאנו מופתעים מהאמירה. מדי פעם, בתוך השממה, אמנם מתפוצץ פה איזה דני אבדיה. ועדיין, כבר לא גדלים כאן כוכבים ברצף של פעם. גם הישגי הנבחרת בירידה.
כל זה קורה כי לישראלים אין אוויר להתפתח בין שברירי הדקות שמשאירים להם הזרים. בתוך הליגה האמריקאית שנהייתה פה. ואם להשתמש במטאפורה אהובה, הליגה פה הפכה לכוכב ה־31 במפת ה־NBA, רק תורידו את האולמות האקזוטיים והשלשלות מ־19 מטר.
אז את הדרך אנחנו מאבדים. והדרך היא הענף, הנבחרת, הדור הבא. וגם זהות. כי כשעל הפרקט יש פחות שכנים, חברים, נוער שצמח מהמועדון שאנחנו אוהבים, סתם ישראלים מצליחים – פחות מתחברים. ומתרחקים.
הייתי מציע לקברניטי הכדורגל להציץ במתחולל בכדורסל, במתווה שאמור לפתור אבל הוא אפילו לא דקסמול לילה. דווקא בתקופת מבחן קריטית, שבה יש לנו הרבה צעירים שחייבים לקבל את המקום שמגיע להם. ואם הם לא יקבלו את הדקות שלהם, כמו שקורה בכדורסל שלנו, נפסיד גם את הדור הזה וגם את הבאים אחריו.
