"אתה חושב לעצמך לאיזה גן אתה מוכן לשלוח את הילדים שלך וכמה סייעות אתה מוכן שיהיו בו. אבל כשמדובר בהורים שלנו, הם שוכבים במיטה שלושה ימים עד שהם עולים לאשפוז במחלקה. אנחנו צריכים לתת טיפול טוב יותר להורים המזדקנים שלנו, כמו שהם דאגו לנו כשהיינו קטנים", כך אומר ד"ר יוני אדל, מנהל מחלקה פנימית ב' בבית החולים הציבורי אסותא באשדוד.
כל רופא במחלקה פנימית יכול לתאר את המציאות הקשה בה. מציאות שאת המחיר עליה משלמים בני משפחתנו שמגיעים לאותן מחלקות, וברוב הפעמים מדובר באנשים מבוגרים. "אנשים מחכים במיון שלושה ימים, ובמהלכם מקבלים את הטיפול הבסיסי בלבד", מספר ד"ר אדל, "זו תחנת מעבר, והטיפול בה לא מתאים לשלושה ימים, הוא לא אשפוז. בינתיים מצבם של החולים מתדרדר, והם מגיעים למחלקה עוד יותר חולים, למרות שאנשי המיון מצוינים ועושים מה שהם יכולים".
בפריפריה, הוא מספר, העומס במחלקות הפנימיות חמור עוד יותר: "יש בית חולים אחד שמשרת לא רק את העיר אשדוד, אלא גם את יישובי האזור, ויש בו שתי מחלקות פנימיות בלבד. זה מייצר עומס מאוד משמעותי, בנוסף להזדקנות האוכלוסייה. שתי מחלקות נותנות שירות לכחצי מיליון אנשים".
המצוקה הקשה באה לידי ביטוי לא רק בקליטת המאושפזים החדשים, אלא גם בשחרורם בטרם עת של אלו שכבר נקלטו במחלקה. "אתה נאלץ לעשות ויתורים", הוא הוסיף, "את מי אתה מאשפז, את מי אתה משחרר ומתי. אנחנו נאלצים לשחרר אנשים מאוד מוקדם כדי לאפשר לבאים בתור להתאשפז. הבוקר, למשל, אנחנו עם 80 מיטות בתפוסה מלאה, ועוד 15 חולים שממתינים למיטה וכבר חתומים לאשפוז בפנימית, אבל אין מיטה בשבילם".
"אנחנו יכולים גם להגיע למצב שיש לנו 30 חולים במיון, ולא לכולם תהיה מיטה במהלך היום", המשיך, "15 זה עוד מצב שנחשב סביר, אבל בכל המיון יש 30 מיטות ו־50 אחוזים מהן כבר תפוסות על ידי אנשים שמחכים למיטה. אמבולנסים מחכים בחוץ, והם לא יכולים להתפנות לטיפול בקריאות אחרות, כי הם צריכים להיות עם החולים".
