על הסבירות. שוב חוזר הניגון. הקואליציה מבקשת לצמצם את השימוש בעילת הסבירות, ונאחזת בהגזמה בהרצאה של חברי הקרוב השופט נעם סולברג. ראשית, המונח הנכון - שלעיתים גם אנו בבית המשפט שגינו באי־הדגשתו - הוא אי־סבירות קיצונית, כזאת שרוב האנשים ההגונים יראו בהחלטה שנתקבלה דבר בלתי מתקבל על הדעת. ולגופו של דבר, היו דברים מעולם והיה ויכוח בנושא זה בבית המשפט. דעתי, בשונה למשל מזו של הנשיא דאז גרוניס, אך יחד עם שופטים אחרים, הייתה שתפקידו של בית המשפט לא אחת כ"מבוגר אחראי" להשמיע נורמות של אתיקה ציבורית וניקיון כפיים בשירות הציבורי. החשש הוא כי אם תתקבל ההצעה הנוכחית ייחסמו עולמות שלמים לביקורת שיפוטית, ויהיו נתונים להפקרות. דוגמה בולטת: מינויים, על ידי קשרים ללא כישורים, שחיתות כפשוטה. אינני רוצה להטיל דופי בכלל השרים חלילה, אך מניסיון אומר, כי באין גדר קוראת הפירצה - והניזוק הוא הציבור. לדעתי לא לכך כיוון השופט סולברג, בדברו על אי־התערבות בהחלטות ממשלה ושרים, אלא להחלטות של מדיניות ערכית כמו תפיסת ביטחון, מלחמה ושלום, ונושאים עקרוניים נוספים כאלה ואחרים, ובדבריו נדרש גם לעילות אפשריות אחרות. אכן, בית המשפט אינו אמור להתערב בהחלטות של מדיניות ככאלה. אך מינויים, הקצאת כספים ונושאי שויון אחרים, גם אם הם באים בגדרי החלטות ממשלה, אינם צריכים בשום פנים להיות חסינים מביקורת שיפוטית ולעקוף אותה, ולדידי עדיפה דקדקנות יתר על הפקרות - ורק הציבור ייצא נשכר.
על פורעים יהודים ועל "נוטלי החוק לידיים". אפשר להבין את תסכולם של רבים מהישראלים החיים ביהודה ושומרון - וכולנו - כלפי מעשי הטבח והרצח מצד פלסטינים; אך אי־אפשר לקבל את הנקמות הוונדליות כלפי פלסטינים חפים מפשע. הדבר מנוגד כמובן לחוק, אך גם לכל מוסר יהודי; אסור לרדת לרמת הנבלים. העושים כן כורתים את הגזע שעליו יושבת מדינת ישראל, לא פחות. ואגב, חלק מן המעשים נעשו בחילול שבת מובהק, ואם היו אלה אנשים המתקראים שומרי מצוות, כיצד מלאם ליבם. והיכן עמדה מוסרית מפי רבנים המתיימרים להנהגה רוחנית? את הפלסטינים הפורעים ביהודים יש להעניש בחומרה לפי כובד העבירות. כך גם את היהודים הפורעים בהם.
על התיישבות לא חוקית. איננו בימי "חומה ומגדל". התיישבות ביהודה ושומרון, שאינני ולא הייתי מעולם ממתנגדיה אלא מתומכיה, בגבולות השכל הישר, צריכה להיות מוסדרת בהחלטות ממשלה. אוי למדינה שבשתיקה או בקריצת עין מאפשרת "לתפוס גבעות". המחשבה כאילו ממשלת ישראל היא ממשלת המנדט הבריטי ו"אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", צריכה להדאיג כל אדם הגון, ולא (רק) בגלל האמריקאים. טוב שהתבטא ראש הממשלה בעניין זה. נקוה שיהא גם נאה מקיים. מדינה אינה יכולה לעצום עיניה מול הפרת חוק באחריותה, והמדרון חלקלק.
על אב"א אחימאיר ומסירות הנפש. לאחרונה ראה אור יומנו המפורט והמרתק של הוגה הדעות מן המחנה הלאומי אב"א אחימאיר, "איילה בין החומות: יומן המשפט והסוהר 1935-1934", בעריכת בתו זאבה ובהשתתפות בניו יעקב ויוסי. לאחר שזוכה ממעורבות ברצח ד"ר חיים ארלוזורוב נדון אחימאיר למאסר על הקמת "ברית הבריונים" (מחתרת אנטי־בריטית ימנית שקראה לפעולה ולהתנהגות אקטיבית נגד שלטון המנדט). מטבע הדברים אין בית סוהר שהוא בית הבראה, וסבל הוא מנת חלקם של רבים. התיעוד מפי אחימאיר של ימיו בבית הסוהר הבריטי במגרש הרוסים, כיום מוזיאון אסירי המחתרות, מאיר עיניים בתוכנו ובלשונו. עניין אותי כאן, ובספרים אחרים על התקופה ועצוריה, הלך הרוח של ז'בוטינסקי בשנים 1920־1921, מ"ג עצורי ההגנה (ובהם משה דיין) בשנים 1939־1941, עצורי אפריקה מן האצ"ל והלח"י בשנים 1944־1948, סירקין (סריג) ורייכלין אסירי ההגנה ב־1943, ועוד. הקו המאחד ביניהם, חרף שוני הדעות, הוא - דומני - האמונה ברעיון הציוני של תקומת ישראל בארצו והנכונות למסור על כך את הנפש. גם בדורותינו יש כאלה, בצה"ל וגם לוחמים שלא אחת נותרים עלומי שם. דור ודור הוכיח כי הדרך לתקומה ולבניין המדינה נסללת לא אחת בהקרבה שאין למעלה הימנה.
