לא יודע אם שמעתם, אבל בשעה טובה קמה לנו מדינה. דגל, צבא, המנון, הפליות, הכל. מציין בהתרגשות, למרות שעבר טיפונת זמן מאז, כי יש רגעים שבהם אולי כדאי להזכיר. נדמה לי שהסיפור הבא הוא אחד מהם:
גדעון מיטשניק, ששימש בין השאר כסגן ראש המחלקה להיסטוריה בצה"ל, הוא אחד שמקדיש את חייו להנצחה ולתיקון עוולות שהצהיבו על מדף השכחה. למשל למען הנצחת משה שרת, רה”מ השני שנדחק מהציבוריות; למשל למען מאיר טובינסקי, שהוצא להורג בבית דין שדה עם הקמת המדינה בהאשמת שווא, ורובנו לא ממש יודעים על זה. בשבוע שעבר, בעקבות מאבק ארוך שנים שהוביל, נקרא על שם טובינסקי ואלמנתו לראשונה רחוב בירושלים. אבל זה לא הסיפור. לאחרונה, בלי להתכוון, נקלע מיטשניק למאבק הנצחה נוסף, הפעם אישי. ואולי גם לא.
גדעון מיטשניק קרוי על שם טוראי גדעון גרושקין, איש ארגון "הגנה". במלחמת העצמאות צורף גרושקין כקשר אל הכוחות שיצאו לכיבוש הכפר הערבי אל־מאלחה (שכונת מלחה היום) יחד עם לוחמי האצ"ל ופלוגת יהונתן. 18 מאנשי האצ"ל נהרגו בקרב, שלווה בהמשך בהאשמות קשות נגד "ההגנה". שמות נופלי האצ"ל מונצחים באנדרטה שהוקמה מול שכונת מלחה. גם גרושקין נפל בקרב מלחה. שמו לא על האנדרטה.
מיטשניק פנה אל משרד הביטחון בעניין, שגילו אמפתיה וגם הפנו אותו אל "ברית חיילי האצ"ל", שהקימו את האנדרטה ואחראיים עליה. שם, איך נגיד בעדינות, לא התלהבו. אז טענה ראשונה שעלתה הייתה שלא בטוח שגרושקין השתתף בקרב במלחה. בספר "קשרים לך, ירושלים, במלחמת תש"ח" (מאת יעקב בעל־שם) מתאר לוחם בשם חיים דהאן את נסיבות נפילתו של גרושקין בדרכם חזרה מכיבוש מלחה, כשעלה על מוקש, נפצע קשה ובהמשך מת מפצעיו.
מיטשניק, בכל אופן, העביר להם עדות. יכול להיות שזה היה ניסיון קצת נאיבי מצידו. באצ"ל השיבו שלא יקרה, וש"ההגנה מוזמנת להנציח אותו". בעיניהם של כמה מנציגי האצ"ל שאיתם דיברתי אתמול, אין פה בכלל ויכוח. יש כללים ברורים, יש סדר, יש נוהג. כך זה היה לאורך ההיסטוריה הישראלית, הם מנו דוגמאות, כל אחד מנציח את חלליו, וזו אנדרטה ללוחמי האצ"ל בלבד. "זה כמו שמישהו יבוא ויגיד הכרתי את אבא שלך, תצרף את אבא שלי למצבה שלו", אמר לי אחד מהם.
"אנחנו כבר לא בתקופת המחתרות, אנחנו אמורים להיות ביחד", אומר מיטשניק מהצד השני. תוהה אם מה שמצפים זה ש"ההגנה" תקים לזכר הלוחם אנדרטה נפרדת, ושואל: "מה עם קצת רגישות, קצת חמלה, קצת כבוד לנופל?". אז נכון, יש פה נוהג ומאבקי הנצחה של כלל הגופים, ויש רגישות היסטורית, ויש גם מקרה פרטי. אדם שנפל למען המדינה לפני 75 שנה.
חשבתי שכדאי אולי להתעכב על הסיפור הזה דווקא על רקע המתחולל אצלנו לאחרונה. על רקע תקופה שבה החברה הישראלית מתפלגת ליותר ויותר קבוצות. ימין ושמאל, סוג א' וב', טייסים ומכונאים, נגד פורעים בכפרים פלסטיניים ובעד; על רקע תקופה שבה הוויכוח הפוליטי־חברתי־קבוצתי משכיח לפעמים ערכים בסיסיים. מי שחושב שזה ייגמר בוויכוח אידיאולוגי יכול להתעורר עוד 75 שנה, ולגלות מציאות אחרת. כזו שבה שוכחים מה באמת חשוב: האנשים שגרים במדינה הזו.
