אחד הדברים שיכולים להוריד ממישהו הערכה שמגיעה לו הוא תזמון. אם מישהו אחר הצליח ממש לפניך, יש מצב שיתייחסו אליך פחות, עדיף להיות ראשון. נדמה שההצלחה המסחררת של נבחרת הנוער הורידה במידה מסוימת את הבאזז סביב הנבחרת הצעירה, לפחות ברגעים הראשונים של הטורניר, ולא בצדק – ההישג שלה אתמול לא נופל ממה שעשה הנוער בארגנטינה.
נכון, שם היה מדובר באליפות העולם ולא אירופה, וניצחון על ברזיל, וחצי גמר, אבל חשוב להבין שהרמה ביורו הצעירות גבוהה בהרבה. רוב כוכבי הטורניר הזה בני 23, הם שחקני בוגרים לכל דבר, בהרכב של קבוצות בכירות בליגות הראשונות במדינות שונות. ברמה הקבוצתית, בגילים האלה הפער מישראל נפתח. והנה, בבית שכלל לא רק את צ'כיה, זאת שנוצחה אתמול, אלא גם את אנגליה וגרמניה, שתי אימפריות, ישראל ברבע הגמר.
בכל מקרה, למה צריך בכלל להשוות? להפך, האמת שצריך לחבר את הטורנירים, את ההישגים, וליהנות מהם יחד. אלה שתי נבחרות צמודות גיל. השחקנים שנולדו בשנים הראשונות של המילניום אולי יביאו איזה שינוי בכדורגל הישראלי. אולי.
לישראל הייתה תוכנית ברורה מול צ'כיה. המטרה הייתה לגרום ליריבה ללכת יותר ויותר לאחור, גם אם השער לא יגיע מוקדם. המאמן הצ'כי עזר, עם חילוף כפול כבר אחרי ההפסקה, כזה ששלח את השחקנים שלו עוד יותר אחורה, אבל חשוב לומר גם שמדובר בהצלחה של גיא לוזון. בגלל עברו, ואולי גם העובדה שלא היה מאמן הנבחרת לאורך רוב המוקדמות, לוזון לא נתפס כפני ההישג, ודאי לא כמו אופיר חיים. זה בסדר, אבל הוא בהחלט חשוב בהישג הזה. היה אפשר לראות את תגובות השחקנים כלפיו בסיום כדי להרגיש זאת.
לוזון אולי יאמן אפילו באולי־מפיאדה. עוד ניצחון אחד, בשבת, ואולי גם ההישג הזה יובטח.
