"אם מרד זה עתיד מכל מקום להתחולל, מה חשיבות בדבר אם נחתור לקראתו ואם לאו?" (מתוך "חוות החיות")
75 שנה אחרי שג'ורג' אורוול ישב לכתוב על המרד שמובילים החזירים ב"חוות החיות", יש לנו הפיכה של חזירי בר בבירת הכרמל.
אגב, איך זה שעדיין קוראים להם חזירי בר? הם בכל פינה בחיפה - וחיפה היא לא בר; הם אוכלים חלות שבת, פיצות - וכל אלה הם לא טעימות של בר, מקסימום מסעדת בר; והם עוקבים, כמו באיזה מרי חברתי חוקי, אחרי אנשים שיוצאים עם שקיות מהסופר, הופכים באהלן־אהלן פחים - ואלה לא פעולות של בר. מקסימום ברבר.
בכל אופן, אם סיימנו להתחכם, העניין של מרד "חזירי הלא בר" בחיפה הוא לא ממש חדש. בכתבה הנרחבת של כרמל לוצאטי ששודרה ב"שישי" של ערוץ 13 לא הוצעו לנו איזה עומק או זווית יוצאות דופן. גם לא משלים ואנלוגיות. ובטח לא ג'ורג' אורוול. החידוש היה בלהצביע על כך שהבעיה הגיעה לשלב אבולוציוני עדכני: היא עמוק בפוליטיקה; במוקד מערכת הבחירות של כלל המתמודדים. והיא כנראה מספיק דרמטית עד שראשת העיר הנוכחית מעדיפה שלא להתראיין בעניין.
בסוף, כמו בהתנגשויות אחרות, יש פה מפגש בין אוכלוסיות עם אינטרסים מנוגדים. תחליפו חזירי בר בפליטים. תחליפו בסוג ב', בסוג ג', בימנים, בשמאלנים. השאלה היא עד איזו נקודה מכילים או מתפוצצים; ובעיקר, מתי צץ הפוליטיקאי שרואה בזה רווחים.
והינה, כמו באירועים אחרים שבהם צרות ופוליטיקה מתערבבות, יש אלמנט הולך ומתרחב של פחדים (זו, נדמה לי, הייתה המילה המוזכרת ביותר בכתבה של לוצטאי, אחרי המילה חזירים); יש את אלה שקיבלו ביס, ובצדק הם חוששים; יש את הידידותיים שמאכילים; יש את הקיצוניים שדורשים להרוג, או בעצמם צדים; ויש מנגד את הסופר־הומניים, שמשמיעים את קולם של הפולשים. הם אפילו הקימו קבוצה, "חובבי חזירי הבר". אם תרצו, השמאלנים של סוגיית החזירים.
בעלי חיים בדרך כלל מגיחים אל אולפני שישי, ובכלל אל המסך, במשבצת האסקפיזם. כמו למשל השימפנזים והקרנפים מאוגנדה שיצוצו באותה מהדורה בהמשך. אבל פה זה אחרת.
סיפור פלישת החזירים, שהולך והופך דרמטי בחיפה - הסרטונים שהוצגו בכתבה אכן חזקים - בא על רקע מעשי האדם; שזיהם את האוויר במפרץ, חפר מנהרות בכרמל, גרם לשריפת יערות. "האדם אינו דורש טובתו של שום יצור שבעולם זולת טובת עצמו", נואם המיור הזקן, החזיר שמציג את רעיון המרד אצל אורוול. אז אולי, לא יודע, לפנינו דיירים חדשים שחושבים שיטפלו יותר טוב בעניינים.
רק שבסוף־בסוף "חוות החיות" מציעה אנלוגיה, סאטירה על חברה טוטליטרית. כל זה בזמן שהאדם בכרמל ובמורדותיו, להלן ישראל, מתמודד עם רפורמה או הפיכה שלטונית. מה שגורם בסוף הכתבה להיאנח: אחחח, איזה עולם, כמה מהפכות יכול להכיל האדם.
