"אם יש משהו שאני יודע זה שאני לא יכול לרוץ מהר יותר מהכדורים", אומר וינז לחברו סעיד בסרט הנבואי "השנאה" של הבמאי היהודי מתיו קסוביץ', שיצא לאקרנים ב־1995 ובו מתעמתים צעירים מהפרברים עם שוטרים במעגלי שנאה שחוזרים על עצמם במהלך הסרט עד לסוף הבלתי נמנע, כששני הצדדים מכוונים את האקדח אחד אל השני. כבר אז נאלצו יוצרי הסרט לשלם לבוסים של הרובע שבו צולם, אחרת לא היו יוצאים משם חיים.
צרפת רותחת. באמצע, בין הפוליטיקאים המנסים ללבות את האש ומכריזים כי מדובר ב"עימות בין גזעים ותרבויות" או "מלחמת אזרחים", לבין הצעירים הזועמים ששורפים את בנייני העירייה ותחנות המשטרה, תקועים כ־5 מיליון צרפתים, חלקם דור שני ושלישי למהגרים. 40 אחוז מהם חיים מתחת לקו העוני. בחלק מ־1,500 הרובעים הקשים ביותר בצרפת, שני שלישים מהאוכלוסייה מובטלת. הכנופיות השולטות בסחר בסמים מנהלות את הרובע.
האלטרנטיבה המסוכנת לא פחות היא האחים המוסלמים וארגונים קיצוניים אחרים שמבטיחים לצעירים מטרה בחיים בצירוף תעסוקה ותמיכה כלכלית.
עם זאת, יהיה זה פשוט מדי לכוון את האצבע אל 8 האחוזים של תושבי צרפת המוסלמים ולטעון כי מדובר ב"תרבות אחרת" מבלי להבדיל בינם לבין הקיצונים ולהבין מדוע חלק מהם מתכנסים יותר ויותר אל תוך הזהות של ארץ המוצא של הוריהם, שבה במקרים רבים אפילו לא ביקרו.
ממשלות צרפת השונות מבטיחות כבר 40 שנה לפתח תוכנית שתוציא את התושבים שנשכחו בשערי העיר מהעוני, ולהסיר את החותמת החברתית שמודבקת לכל מי שמבטא של הפרברים יוצא לו מהפה, אלא אם כן הוא שר.
אם זה מזכיר לכם את הגטאות של השחורים בארה"ב, זה לא מקרי. המצב גרוע אף יותר בערים הרחוקות מפריז, שבה נוכחות כוחות הבטחון שומרת על החזות המפוארת של עיר האורות. אלופי צרפת בשריפת רכבים כל סילבסטר הם פרברי שטרסבורג. באין אלטרנטיבה הכאוס חוגג, ועימו סוחרי הסמים והנשק והימין הקיצוני.
דוח שהזמין הנשיא מקרון כשנכנס לתפקיד ב־2017 הראה כי רבע מהתקציבים למדריכי רחוב ופעילויות חברתיות נחתכו בתקופת קודמיו בתפקיד. המהומות הקודמות ב־2005 נגרמו לא רק בשל מותם של שני צעירים שנורו על ידי שוטרים אלא גם בשל האבטלה שנגרמה בעקבות הקיצוצים הללו. הממשלה החדשה השקיעה בשיפור תנאי המגורים, אבל מקור ההכנסה העיקרי נשאר הסחר בסמים.
בצד השני עומדים השוטרים, הכבאים ושאר כוחות הבטחון. ב־2015, אחרי שורת הפיגועים האיומה, קידמו האזרחים את פניהם בפרחים ובמחיאות כפיים. כיום הם מתקבלים בהשלכת אבנים ובפיצוצי חזיזים, כמו בזירת קרב. בין ההפגנות, סיכולי הפיגועים והעבודה השגרתית הם קורסים תחת הלחץ. ב־2017 עבר חוק המאפשר להם יותר גמישות בהפעלת נשק בעת השירות. בפועל, השימוש בנשק לא עלה, אבל פסיכולוגית אנשי הפרברים, בני המהגרים, שנעצרים יותר לבדיקות שגרתיות מחבריהם הלבנים, מרגישים בסכנה וממהרים לברוח או לשלוף.
ב־2019 יצא הסרט "עלובי החיים" של לאדג' לי, שהראה כי שום דבר לא השתנה מאז "השנאה". הוא מסתיים בציטוט של ויקטור הוגו: "חברים, הלקח הוא שאין עשבים או אנשים שוטים. יש רק גננים רעים". בינתיים הלהבות החברתיות אוחזות בקוצים, וצרפת עלולה למצוא את עצמה בשריפת קיץ אחת גדולה.
