פנומן, פנומן. פנומנל. נבחרת ישראל, זו ששנים מספרים עליה בעולם שהיא מאבדת את זה ברגעים החשובים, שאין לה אופי, עלתה לחצי גמר אליפות אירופה עד גיל 21.
הנבחרת שלנו לא סתם העפילה, היא עשתה את זה על חשבון המארחת גיאורגיה במגרש מלא ב־44 אלף איש ובאווירה עוינת שלא נראתה ביקום מאז הפיל רוקי בלבואה את איבן דראגו לקרשים במוסקבה, אי שם באייטיז. וכדי להשלים הום־ראן בענייני בגרות ומנטליות, השחקנים שלנו עשו את זה בפנדלים, מבחן האופי הכי גבוה שיכול להיות בכדורגל. מדהים, מרגש, בלתי נתפס. לא ישראלי.
דורות גדלו פה על סיפורים של קרבות הירואיים של ישראלים במשחקי אסיה ועל שפיגלר שעשה את זה במקסיקו 1970. וזהו. הרגילו אותנו למחשבה שעם המעבר השלם לאירופה אין לנו באמת סיכוי. הקולגות מאירופה, אמרו לנו, תמיד יהיו חזקים יותר, מהירים יותר והם ממילא מגיעים ממדינות שיכולות להשקיע יותר תקציב בכדורגל ולא לקחת את השחקנים לטירונות.
אבל אנחנו יודעים מה עשיתם בקיץ האחרון. ראינו את הקלישאות ההיסטוריות האלה מתנפצות בקלילות באמצעות שתי נבחרות ישראליות צעירות שלעגו לציניות המוכרת, זו שמחכה לאיזושהי מעידה ישראלית בקרן בדקה ה־90 כדי להמשיך לספר שבכדורגל אין לנו את זה. מתברר שיש. רק צריך את המעטפת, את אנשי המקצוע הנכונים שיאמינו בליטוש הפוטנציאל ויידעו לעשות את זה – ואת החיבור בין השחקנים לכל המערכות. ואז אפילו המלים אנגליה או גרמניה נשמעות הרבה פחות מפחידות בדרך לארבע הגדולות באירופה.
עכשיו יגיעו המומחים שאוהבים להתעסק בהקטנת האירוע ויגידו: "נו, בואו נראה אותם בנבחרת הבוגרת". אל תקשיבו להם. הנבחרת של גיא לוזון רשמה אתמול את אחד ההישגים הגדולים בתולדות הספורט הישראלי.
אותו לוזון ספג הרבה מאוד ביקורת בתקשורת וברשתות. לא פעם בצדק. מחנך גדול הוא לא, למשל. אבל בכדורגל יש שורות תחתונות ברורות, בעיקר בטורנירים גדולים. לוזון הוביל את נבחרת ישראל למעמד היסטורי והוא האחראי הגדול ביותר לעובדה שבחדשות של היום יראו בעולם לא את מאבקי הרפורמה המשפטית, אלא עוד מסירת זהב של אוסקר גלוך. ברור שהשחקנים נלחמים גם בשבילו על הדשא, גם מהדברים שהם עצמם אומרים על המאמן. זה הישג ענק שלו.
עכשיו, עוד לפני האולימפאדה וחלומות הגמר, כדאי שגם בעלי הקבוצות שלנו והמאמנים בליגת העל יגיעו לתובנות משלהם בהמשך לעלילות הילדים שלנו בקיץ 2023. הגיע הזמן להאמין בהם יותר. אנחנו דור לא יאומן.
