ההתקדמות של דניאל פרץ, עוד מעט בן 23, לא נורמלית. הוא עשה דרך מרשימה: ממחלקת הנוער של מכבי ת"א לבוגרים, ושם כבר בהתחלה הוא נתן עונה מהסרטים. בדרך כלל אחרי פיק כזה מגיעה הירידה, אבל אצלו זה הפוך – הוא בעלייה. וההוכחה היא הנבחרת והיורו, היכולת שלו מראה שהוא עשה ועבר משהו מאוד מקצועי.
ומה שהכי מאפיין את פרץ – והוא עושה אותו שונה משוערים אחרים – הוא קריאת המשחק שלו, שנמצאת ברמה גבוהה מאוד. אני לא זוכר שוערים בגיל הזה עם קריאת משחק כמו שלו. הוא עושה את הדברים בצורה קלה, להבדיל משוערים שעושים פוזות למצלמה. פרץ ממש לא כזה. גם המיקום שלו פנטסטי, הוא קולט כדור ברמה הפרקטית באופן מושלם.
אי־אפשר שלא להתייחס גם לחוסן המנטלי, לצניעות שלו – הוא מקרין שקט לשחקני ההגנה בנבחרת ובמכבי ת"א, זה מאוד בולט וייחודי לגילו הצעיר. כשאתה מקרין כשוער ביטחון על שחקנים כמו אנריק סאבוריט, שמבוגר ומנוסה מפרץ בהרבה – זה אומר הכל.
אגב, התחרות בין פרץ לעומרי גלזר מזכירה לי את התחרות שלי עם ניר דוידוביץ'. לגבי הפנדלים, אנחנו יודעים שלהבדיל מהתקופה שלי, היום הכדורגל הרבה יותר מודרני, יש סטטיסטיקות מפורטות, הנתונים שאתה כשוער על בועט מסוים עוזרים לך ומשפיעים מאוד. שוער צריך אינסטינקט תוך כדי משחק; צריך פסיכולוגיה מול הבועט. פרץ עצר מול גרמניה שני פנדלים, מעט מאוד שוערים זוכים לעשות את זה, בטח במשחק כזה חשוב. הילד בא לעבוד, יש לו פרמטרים נכונים ונכונות להתקדם. אין לי ספק שגדל פה שוער שיכול לנפץ מיתוסים ולעשות חיל בליגות בכירות באירופה. וזאת, לדעתי, המטרה של פרץ: לצאת כמה שיותר מוקדם לשחק מעבר לים.
הילד בא לעבוד, יש לו פרמטרים נכונים ונכונות להתקדם. אין לי ספק שגדל פה שוער שיכול לפרוץ מיתוסים ולעשות חיל בליגות בכירות באירופה
