יצירותיו הספרותיות של פרנץ קפקא זכו בקוראים רבים. הסופר היהודי־צ'כי, שכתב בשפה הגרמנית, נמנה עם המחברים הבודדים בעולם שכל רומן או סיפור קצר שלו, כל סקיצה או מכתב, זכו לפרסום מהדהד במהלך הדורות. אבל יש צד אחד של קפקא שלא זכה לתהודה: רישום. יותר מ־150 רישומים שקפקא שירבט בעיפרון או בדיו מוכרים לנו היום, רק כרבע מהם זכו לפרסום במאה ה־20, לאחר מותו, דבר שהיה תלוי בהחלטת מקס ברוד, חברו והעורך הראשון של כל יצירותיו הספרותיות של קפקא. ברוד היה משוכנע שלכל ביטוי אמנותי של חברו יש משמעות וחשיבות, ועל כן שמר בקפדנות לא רק על כתבי היד והמכתבים אלא גם על הרישומים, שאותם אסף עוד בחייו של קפקא. אחרים הוא מצא בעיזבון החבר המנוח ב־1924.
את הרישומים, ואת כל כתבי היד, הביא ברוד איתו ארצה במרץ 1939. בשנות ה־50 העביר אותם לכספת בנק בציריך ושם היו שמורים במהלך עשרות שנים. לפני ארבע שנים האוצר התגלה, כאשר נציגי הספרייה הלאומית קיבלו אישור משפטי לפתוח את הכספות ולהעביר את תכולתן לירושלים. למעשה זה קדם משפט ממושך על בעלות הארכיון של ברוד וכתבי היד של קפקא, שהם חלק ממנו. על המשפט דווח רבות בעיתונות הישראלית והעולמית והוא הגיע לקיצו בפסיקת בית המשפט העליון בדצמבר 2016, כי יש להעביר את העיזבון לספרייה הלאומית.
הרישומים שהשאיר קפקא ברובם קטנים. הוא צייר אותם על פיסות נייר, כנראה ללא כוונה "ליצור יצירה" אלא כבדרך אגב. בנוסף, קיימת מחברת שבה רישומים רבים, לעיתים יותר מאחד על דף, כך שקשה לספור את מספרם המדויק. קשה גם לתת תשובה מדויקת מתי קפקא רשם את כל הרישומים האלו. סביר להניח שחלק ניכר נוצר כשהיה סטודנט למשפטים בפראג. לאחדים מהרישומים אף נתן שמות, שאותם כתב בצורת הכתיבה הגרמנית הישנה. על צורה זו ויתר קפקא בשנת 1907 ומאז כתב בצורה מודרנית האופיינית לו. פרט זה יכול לסייע לקבוע את תקופת הרישום לשנים הראשונות של המאה ה־20. ואולם, ספק אם גם המחברת הכוללת שרבוטים רבים נוצרה בשנים הללו, משום שבדף הראשון מופיעים טקסטים קצרים שחיבר הסופר בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת. גם מבחינת הסגנון הם שונים למדי מאלה שצייר כשהיה סטודנט, כך שיש בסיס להנחה שגם בשנים האחרונות של חייו חזר הסופר ליצור חומרים ויזואליים — ללא כוונות פרסום.
המוטיבים של הרישומים אינם מתקשרים עם הנושאים של הכתיבה הספרותית, כך שלא ניתן להגדיר את הרישומים כ"איורים" ליצירותיו. בהם בולטים כמה דיוקנאות עצמיים ושני דיוקנאות של אמו. אף רישום לא מזכיר את דמות אביו, שהקשר בינו לקפקא היה מורכב ומתוח. לרוב קפקא הסתפק בקווים מינימליסטיים. אחדים מהרישומים מבטאים דינמיות ותנועה, אחרים מתאפיינים בביטוי דיכאוני למדי. יש לציין שרובם לא עומדים בקריטריונים לאמנות אמיתית, אך יש בהם חשיבות מסוימת, משום שהם פותחים למתבוננים צוהר נוסף לאופיו של הסופר הנודע. •
הכותב הוא אוצר מדעי הרוח הכלליים ואחראי על עיזבון ברוד וקפקא בספרייה הלאומית
