אחד הטיעונים של מתנגדי הרפורמה הנוכחית בישראל הוא "מה יקרה אם הכנסת תחוקק חוק להרוג את כל הג'ינג'ים? מי יגן עליהם אם לא בית המשפט העליון?" טיעון חזק ומוכר כנגד עריצות הרוב. מולו קיים תמיד הטיעון הנגדי שעוסק בעריצות המיעוט: "מה יקרה אם העליון יפסוק שעל הצבא להרוג את כל הלא - ג'ינג'ים? (והרי לאחרונה 'גדולי משפט' לימדונו שגופי הביטחון חייבים להישמע לפסקי העליון ולא לממשלה), מי יגן עליהם אם לא הפרלמנט?"
זו בדיוק הסיבה שנדרשים איזונים ובלמים בין הרשויות השלטוניות השונות. ככל שהן יתקוטטו האחת עם השנייה, אנחנו האזרחים נהייה מוגנים יותר משתי האופציות שתוארו קודם. זה הרעיון הדמוקרטי במיטבו: לא לאפשר לאף רשות לצבור כוח מוחלט שעלול להפוך לדיקטטורי. אלא שבשיח הרדוד והדמגוגי שמתנהל אצלנו בכל הקשור לרפורמה, הטיעון נגד בית המשפט העליון נתפס כמגוחך. האמונה המיתית היא שהוא לעולם יהיה ליברלי ולכן כדאי להעניק לו כל כוח אפשרי ולהחליש כל כוח שנגדו.
השבוע האחרון סיפק הוכחה נוספת לטיפשות ההסתמכות על מצב זמני בעליון במקום לבנות מערכת אמיתית של חסמים הדדיים. ברצף פסיקות ביטל בית המשפט העליון האמריקאי חלק רציני מהישגי הליברלים בעשורים האחרונים: בוטלה מדיניות ההעדפה המתקנת על בסיס גזע; בוטל איסור אפליית להט"בים וקבוצות מוגנות אחרות על־ידי בעלי עסקים ובוטלה תוכנית ביידן למחיקת חובות לסטודנטים ממעמדות נמוכים. אלה מצטרפות לפסיקות קודמות שבהן הורחבה הזכות לשאת נשק בארה"ב ובוטלה פסיקה שאיפשרה הפלות בכל ארה"ב. וכל זה קורה, כדאי לזכור, כשיש שליטה של הדמוקרטים בבית הלבן ובבתי הנבחרים וכשרוב הציבור מתנגד לפסיקות.
זה קורה משתי סיבות שהן למעשה אחת: השופטת רות ביידר גינסבורג ז"ל. לקחי חייה ומותה חייבים להילמד על־ידי הליברלים כאן. כשמונתה על־ידי קלינטון לעליון רבים במחנה הדמוקרטי תלו בה תקוות ואכן ב־12 השנים הראשונות היא קידמה פסיקות ליברליות חשובות. היא אפיינה את גישתה כ"איטית וזהירה", שמעדיפה השגת הסכמה רחבה על פני יצירת תקדימים מהפכניים. לשומעיה המליצה "לא לוותר אבל עשו זאת בדרך שלא תרכוש לכם אויבים אלא כך שתצרף את היריבים". אבל אז היא השתנתה. מחנה המעריצים שהחל להיווצר סביבה הביא אותה להציג דעות מיעוט שלא הפכו להלכות, אבל בקרב קהלים רדיקלים הפכה למעין אלת צדק מודרנית.
ככל שהייתה רדיקלית יותר, ההערצה אליה בקרב אותם חוגים התעצמה וככל שזו גברה - דעות המיעוט שלה הקצינו. נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס, התריע שמעשיה פוגעים בהרמוניה של פסיקת העליון: "אני חושב שכל השופטים צריכים להיות מודאגים כאשר הם כותבים דעות מיעוט מההשפעה שלהם על בית המשפט כמוסד". הוא חשש ששבירת הכלים על־ידי ביידר גינסבורג תביא לשבירת הכלים מהשופטים שבצד השני. השבוע האחרון מלמד עד כמה צדק. במקום ניסיון ליצור הסכמה, כל צד הקצין את עמדותיו ומאחר והיום יש בעליון האמריקאי רוב של 6 שופטים שמרנים לעומת 3 ליברלים, אין שום בלם שיאט את קצב השינויים ויקנה יציבות לשיטת המשפט. גם הרוב הזה הוא באשמת ביידר גינסבורג. בשל פולחן האישיות סביבה, היא דחתה את תחינת הנשיא אובמה לפרוש בשל גילה המבוגר כדי שיוכל למנות שופט ליברלי אחר. בסוף היא נפטרה בתקופת טראמפ שמינה שופטת צעירה ואולטרה שמרנית.
הלקחים לגבי המחנה הליברלי בישראל ברורים. גם אצלנו יש מי שמוכנים לשבור את כללי המשחק מתוך אמונה שהעליון תמיד יהיה "שלנו", וגם אצלנו יש מי שמתייחסים לשופטים כאל אלי צדק בשר ודם שלעולם יהיה עדיפים על נבחרי העם. כאמור, בארה"ב זה לא עבד והמחיר לחירויות האדם, בעיקר העני, הלהט"ב והאשה, הוא נורא.
חבריי מרחוב קפלן, זה עשוי לקרות גם אצלנו. בקלות. מה תטענו אז? האם תמשיכו לדבוק בגישה שהעליון חייב לקבל את זכות המילה האחרונה תמיד? לא עדיף לקבע כללים מאוזנים עכשיו כשעוד אפשר? הביטו בוושינגטון וחישבו שוב. ראו הוזהרנו.