מצד אחד של הרחוב, נציב סניף בנק מפויח. מהצד השני, חצר של מסעדה, שחוטי חשמל שרופים תלויים מהגג שלה. אדל, בעל דוכן הירקות שבכיכר מנסה לשכנע את מעט הלקוחות שהרהיבו עוז לצאת מהבית אתמול לקנות קצת פירות במחירי רצפה. "בשישי בכלל לא עבדנו" – הוא מספר לי, ומוסיף בצער – "אבל הצעירים הם אלו שסובלים הכי הרבה מהמצב".
הרובע שהיה זירת הפרעות בחמשת הלילות האחרונים, נטוש. "צדק לנאהל" נכתב כאן על חלון מנופץ ו"לולא הוידיאו נאהל היה עוד מספר בסטטיסטיקה של משרד הפנים" נכתב על קיר אחר.
"למה הם לא עצרו אותו בלי להרוג? למה לא צילמו את לוחית הזיהוי וניסו לאתר אותו אחר כך? כולנו עשינו שטויות כשהיינו צעירים. הילד מת בגלל עבירת תנועה מטופשת" – אומר לי מוחמד בן ה־38, המתגורר כבר עשר שנים בנאנטר שמצפון לפריז.
אני פוגשת אותו בכיכר נלסון מנדלה. שלט הרחוב נשבר כשהצעיר, שנהג במרצדס צהובה ללא רישיון, התנגש בו חזיתית. למרגלות העמוד העקום הונחו פרחים ושלטים שכתבו התושבים עם הסיסמאות: "כמה נאהל לא תועדו?" ו"בלי צדק לא יהיה שקט".
מוחמד עמד ליד זרי הפרחים והתפלל חרש. כשסיים, סיפר לי שאחד מאותם "נאהל שלא תועדו" היה הארוס של אחייניתו. "הוא נסע נגד הכיוון וכשראה את השוטרים ניסה להסתובב. הם ירו במכונית והרגו אותו. אי־אפשר לירות בגלגלים של הרכב? האופנוע של המשטרה לא מהיר יותר?". הוא כמעט לוחש לי: "יש לי ילדה בת 8 ואני דואג לה. זו יכולה הייתה להיות היא. כמובן שלהורים יש אחריות לחנך את הילדים, אבל גם למדינה יש אחריות כאן".
בינתיים הפינה שבה מת הנער נותרת ריקה. מדי פעם עוברים צעירים, מתבוננים בשלטים, מצטלמים וממשיכים הלאה. אווירת נכאים ושקט מדאיג שוררים ברובע, שעדיין מלקק את פצעיו. "ראיתי גם ילדים שחטפו מכות כי ניסו לעצור את הפורעים מלשרוף את הסופרמרקט. אבל מה יכולים לעשות עשרה צעירים מול ההמון?", מספר לי בכאב ניקולה בן ה־34, המתגורר מעל לצומת.
"את יודעת כמה פעמים עוצרים אותי לבדיקת זהות כל יום? חייבים להישאר רגועים כי אם נופלים על שוטר עצבני - ולא כולם כאלה - זה מסוכן. יש לי שני בנים. רוב הזמן שקט כאן, אבל כמה אפשר לסבול את חוסר הצדק?".
"עוד חצי שנה כולם כבר ישכחו, כמו בכל המקרים האחרים", אומר בעצב קארים בן ה־50, יליד העיר שחווה גם את מהומות 2005. "אז לא הייתה תופעת העדר שיש ברשתות היום. רוב הפורעים היום בני 14־15 - הם לא מזדהים עם נאהל. לשרוף ולגנוב זה בידור לילי עבורם, דרך להיות ויראליים. אבל בסוף היום, אחרי ההרס, הם לא מרגישים חלק מצרפת כי לא נותנים להם להרגיש שהם חלק מכאן. שום דבר לא ישתנה ועוד כמה חודשים ניפגש כאן שוב".
