עדת החוץ והביטחון של הכנסת חתמה לפני חודשיים על צווי חירום כדי שאפשר יהיה לגייס 58 גדודי מילואים לשירות נוסף, מעבר לימים הנקובים בחוק. בצה"ל תלו את הצורך בצווי חירום בהתמשכות גל הטרור בגדה ובמתיחות בגבול מצרים. הסד"כ לא עומד בעומס. אי לכך, מספר הימים שחיילי המילואים נדרשים לתת השנה גדול פי שתיים וחצי יותר ממספר הימים שנתנו לפני אירועי שומר החומות. מי שנושא בנטל נאלץ לשאת בעוד נטל: אלה נתונים מדאיגים.
אפשר להאמין, כמובן, שהמצב הזה זמני: תחת שמי הממשלה הנוכחית, הארץ תשקוט בקרוב, וכדברי המשוררת, הצבא יפשוט מדיו וליבנו יעבור לדום. אני לא חושב שנתניהו מאמין בתחזית האופטימית הזאת.
לכן הופתעתי לשמוע את הדברים שאמר בכנסת ביום שני שעבר. נתניהו עלה לדוכן כדי להשיב לטענות האופוזיציה בעניין אי־גיוסם של החרדים. הנאום זכה לאזכור בתקשורת בזכות "מעשה בחמישה בלונים", ספר ילדים שהוא עשה עליו פרודיה ברוח מסיבת סיום בחטיבת ביניים. הטקסט היה נחות, החרוזים צולעים. נתניהו ראוי לכותבי נאומים מוצלחים יותר.
בתוך הנאום הסתתר טקסט הרבה יותר משמעותי. בישראל ניטש מזה שנים ויכוח על מעמדו של צה"ל כצבא העם. לוויכוח יש היבטים מעשיים ופוליטיים. חשוב מזה, הוא ויכוח ערכי. מדובר באתוס, במערכת הערכים שעליהם גדל עם, שעליה גדלה חברה.
יש מי שאומר, יאללה, מספיק עם גיוס החובה, מספיק עם חובת השירות. בין כה וכה, רק חצי מהנקראים ללכת הגיוס משלימים שירות מלא. נקים צבא מקצועי, בלי התערבות הורים ובלי מחאת טייסים, צבא להשכיר; ויש מי שאומר, צה"ל לא יכול להתקיים כצבא של שכירים שחיים על חרבם. אם נאבד את צבא העם נאבד את החבל שקושר יחד את רוב החברה הישראלית; נאבד את מדורת השבט האחרונה.
"הצבאות בעולם", הסביר נתניהו, "אינם גדלים באופן פרופורציוני לאוכלוסייה. הגידול נעצר. יכולת הבאת האש, הטכנולוגיה, מצמצמת את זה. כך קורה גם אצלנו. בישראל יש צבא גדול מאוד. כשאתה מגיע לגודל אופטימלי אתה נעצר בגיוס. יש ציבור ערבי שחלק קטן ממנו משרת ויש ציבור חרדי שחלק קטן ממנו משרת. בסוף צריך ליצור מודל שיהיה מורכב מאלה שמשרתים".
במילים אחרות, הגיע הזמן להיפרד מהמודל של צבא העם. ישרת מי שישרת, וזהו. נתניהו איננו היחיד שמאמץ את הפתרון הזה. הייתי מכבד יותר את דבריו אילו חשבתי שהגיע אליהם לאחר דיון פתוח ומחשבה עמוקה. לצערי, זה לא המקרה. נתניהו מפרק את ערך צבא העם בכמה הערות אגב, שנועדו לפייס את עמיתיו גפני וגולדקנופף, לשכנע אותם שהם בסדר, שבליבו הוא איתם. נתניהו, כמו קודמיו, לא מגייס חרדים כי הוא לא יכול. במקום להודות בחולשתו הוא הופך את החולשה לאידיאולוגיה.
ח"כ גדי איזנקוט הזכיר בנאומו במליאה סיבוב קודם של נתניהו, הגיוס והחרדים: ב־2014 מינה נתניהו ועדה בראשות שרת המשפטים דאז, איילת שקד, לפתרון שאלת הגיוס. החרדים, שהיו באופוזיציה, לא אהבו את המלצות הוועדה. מועצת גדולי התורה של האשכנזים, מועצת חכמי התורה של ש"ס והרבנים החרד"ליים חברו יחד לזעקה גדולה. "מרידה במלכות שמיים", הם כינו את החוק, לא פחות. הם התגייסו למה שקראו "עצרת המיליון" - הפגנה ענקית בכניסה לירושלים, נגד נתניהו וממשלתו. הייתי שם: אכן, זאת הייתה אחת ההפגנות המרשימות בתולדות המדינה. היו בה קרוב לחצי מיליון משתתפים, רובם המכריע גברים.
החוק עבר אבל התמוסס. בישראל קשה מאוד לכפות על ציבור גדול גזרה שהוא לא מוכן לעמוד בה. זה טיבה של דמוקרטיה, זאת אחת ממעלותיה. זה נכון לגבי החרדים ב־2014 ונכון לגבי תנועת המחאה ב־2023. אני מניח שההשוואה לא תתקבל בשמחה, לא אצל אלה ולא אצל אלה, אבל יש בה אמת. כשמאות אלפי ישראלים יוצאים לרחובות בגלל מה שהם תופסים כמאבק קיומי, לממשלה אין ברירה אלא להקשיב, לתמרן, לחפש פשרה, לפעמים למוסס את המאבק ולסגת. כשהיא מנסה לכפות את דעתה בכוח היא משלמת מחיר כבד.
הגיוס הוא צלע אחת במשולש שמרעיל את היחסים עם החברה החרדית. שתי הצלעות האחרות הן לימודי ליבה ועבודה. הכל קשור, כמובן. מי שנמנע מלימודי ליבה ודילג על השירות הצבאי מתקשה למצוא את מקומו הנכון בשוק העבודה. הוא נידון לחיים בצל הקהילה, ילד נצחי בהשגחת בייביסיטרים. "יש עניין משותף לכולנו", אמר נתניהו בנאומו, "להביא כמה שיותר מוקדם את החרדים לשוק העבודה".
לכולנו? האם זה אותו נתניהו, שהזרים רק לאחרונה מאות מיליונים לחרדים כדי לדחות ככל האפשר את כניסתם לשוק העבודה? לא צבא, לא עבודה. רק עבודה בעיניים.
