הייתי בטוח שאני אמצא את זה באייס, ליד הקופה, איפה שהבטריות A4 וכל אלה. אבל לא. לא היה שום מד דליחות, וגם לא בחנויות אחרות. לא יודע, אולי לא משתלם לייבא לארץ.
קצת חבל. זה נשמע כמו מוצר מאסט. במיוחד בימים שבהם מנכ"ל פורום קהלת, מכון המחקר שפינק עם המהפכה המשפטית, פתאום מכוון פרוז'קטור אל "קופה ראשית", ואומר "תוכן דלוח".
דלוח אומר. הפירוש לפי המילון זה עכור. אז ניסיתי לבדוק את סוגיית הדליחות, או העכירות, על שני הפרקים האחרונים, ששמם "לוויה ראשית" בשני חלקים.
העלילה הולכת ככה: אשתו של יששכר שקדי, בעלי רשת הסופרמקטים, מתה בפתאומיות. בולעת חרצן אללה ירחמה. גיבורי הסניף ביבנה, היפים והמלקקים, עוצרים את חייהם. גיג'דורים מזויפים, הספדים מהאינטרנט, זרי פרחים בהגזמה, הכל. "הולכים לנחם לו את הצורה", אומר המנהל אביחי. הוא להוט לנצל את הטרגדיה כדי לקבל סמנכ"לות מהבוס האבל, ויש גם את כוכבה שפתאום באמצע החיים נפל לה א"א, אלמן אמיד כהגדרתה.
טיפונת קודם, בהקשרו של אחד הלקוחות שאשתו בקומה, היא דופקת את המונולוג הבא: "חצי שנה אני על הולד. כפרה שחררי לי את האלמן". או: "אלמן זה סחורה בדוקה. זה רכב שנמכר בעקבות רילוקיישן".
אז יש לנו הומור, מהשחורים על הסקאלה, שמנוסח בגאונות, אבל לא פורץ דרך. בשלוף אפשר להיזכר בסצנת השבעה של הגשש החיוור ב"שלאגר". "נורא, נורא, יהודה שלנו איננו. רק אתמול שלשום וכבר מחר מחרתיים", פולי ז"ל נופל על אלמנה שהוא לא מכיר.
ועדיין, סיפור הלוויה הוא דוגמה ליכולת העל של "קופה ראשית": לזקק ולהלעיג את היום־יום הלא מדובר. כי ביום־יום בני אדם מנצלים טרגדיות, תופסים טרמפ על מוות, מטפסים על גופות. רק שלא נהוג לדסקס את זה. וזה היופי של "קופה ראשית". היכולת לצבוע בהומור מעשים מושתקים, לא חברתיים, שקיימים עמוק בכולנו. לשחות פרפר בזרמים אנושיים תת־קרקעיים. לרוב זה קורה דרך העיניים של כוכבה, הקופאית שלא רואה ממטר.
ויש שם עוד עניין, מעל פני השטח: היכולת לדייק סטריאוטיפים, שירגישו לנו הכי בישראל. עובדי האיטליז הרוסי והמזרחי־מסורתי, הקופאית האתיופית וזו החד־הורית, העובד הכללי הערבי, המנהלת האשכנזייה. אפילו מיקום הסופר, ביבנה, הוא בול לאירוע. במערב ראשון זה כנראה לא היה עובד.
ואחרי כל זה, בא בן אדם, אומר דלוח. אז אלף, לא יפה. בית, דלוח בכלל אומרים על מרק. וגימל, לעצם האמירה, אם מנקים פה ושם סצנות טיפשיות (טוב, יותר מפה ושם), הסדרה הזו היא שיא הצלול. כי היא מדייקת את מה שמאחורי מסך הפוליטיקלי קורקט, ומציפה בדרכה הפרועה את המהווים הכי פנימיים.
אגב, אם יש איזשהו סיכוי שבעולם למקום שאפשר יהיה לקנות בו "מד דליחות", שפע יששכר זה המקום, אצל רמאזי.
ועכשיו ביחד: שפע יששכר - המחיר זול, הלקוח יקר.
בקטנה
ב"אמנון לוי בחמש" בערוץ 13 הוצגו אתמול סרטונים מהרשת של גור אריות מאזור באקה אל גרביה שמוצע למכירה באופן פיראטי. וגם של טיגריס. בלי קשר לזה שנהיה פה נשיונל ג'יאוגרפיק ווילד, וסליחה שמתלונן, אריה בשם "אבו מאלק" כבר היה לנו.אל תדברו איתנו על פחות מתנין או היפופוטם. גג דב נמלים.
