"לא נביא שחקנים חדשים כדי להגיד שהבאנו", אומרים המאמנים ברגע שנפתח חלון ההעברות, אבל בקיץ כל הקבוצות נכנסות לבולמוס קניות. גם הקבוצות הגדולות מחליפות לפחות חמישה־שישה שחקנים בסגל, ואף אחד לא עוצר רגע כדי לשאול: בשביל מה? האם שווה בכלל להחליף זר שהיה פה עונה אחת בלבד - בשביל מישהו חדש? האם לא צריך לתת לו זמן להתאקלם? מה קרה למושג "המשכיות", שכולם כל כך אוהבים?
זאת לא תופעה ייחודית לישראל. בכל העולם קבוצות מחליפות שחקנים בקצב שניימאר מחליף תספורות. כי אם הן לא יביאו רכש, הקהל יתעצבן ויגיד שהבעלים קמצן, שהמאמן מיושן ושהמנהל המקצועי נרדם בזמן שכל היריבות "מתחזקות". זה לא נורמלי להגיע בכל עונה למשחק הראשון ולא להכיר חצי משחקני הקבוצה שלך, ובינואר חלקם שוב יתחלפו. אפילו מנצ'סטר סיטי, שזכתה בכל התארים, מחפשת חיזוק (באיזו עמדה?!). יש רק מגזר אחד שמרוויח מכל הטירוף הזה, והוא הסוכנים. הגבלה על החתמת שחקנים בקיץ תעשה לכולם טוב. קבוצות שיעשו את זה ירוויחו פעמיים: גם חיסכון כספי, וגם המשכיות. רק תעצרו את הרכבת הזאת.
ואגב שינויים, הפגרה הזאת גרמה לי להרהר קצת על הפנדל בעידן ה־VAR. יש יותר מדי פנדלים, כל עבירה קטנה בקצה הרחבה או נגיעת יד מקרית הופכים למצב ודאי לכיבוש שער. באף ענף ספורט אין עונש חמור כמו פנדל, ומאז שמצלמות הווידיאו נכנסו למגרשים השופטים שורקים חופשי. במשחק של הנוער במונדיאליטו מול קולומביה, הכדור שיחק בידו של עילי פיינגולד בקצה הרחבה, בערך מיליון מטר מהשער, אבל השופט לא היסס לפני שהצביע על הנקודה הלבנה. למה, בעצם? הרי אף אחד לא יכול להגיד שנמנע כאן שער ודאי.
לא אוהבים לפרגן להתאחדות לכדורגל, ולפעמים בצדק. הגוף הזה עושה את כל הטעויות האפשריות. אולם זה כבר טורניר שלישי ברציפות שהנבחרות הצעירות רושמות הצלחות בלתי רגילות, וזה לא רק מזל. אז צריך לפרגן להתאחדות על עוד קיץ מוצלח שמביא המון כבוד. וגם למנהל המקצועי, בוני גינצבורג, שמתגלה כאיש מקצוע ברמה גבוהה. עכשיו נקווה שההצלחה הזאת תגיע גם לנבחרת הבוגרת, שהולכת רק אחורה. עוד לא התאוששתי מהבונקר המזעזע בדקות הסיום מול אנדורה.
