בישראל מקדשים את הפינצטה, ובאמת יש לנו הרבה במה להתגאות: יכולות מודיעיניות נדירות, יוזמה, תעוזה ויצירתיות הביאו את צה"ל ואת היחידות המיוחדות של המשטרה להישגים מסמרי שיער בתקופה האחרונה. העניין הוא שהאנשים שהמבצעים האלה מיועדים לפגוע בהם לא מאוד מתרשמים. חיי אדם הרי שווים בעיניהם כקליפת השום. כבר ראינו מקרים שבהם אמא פלסטינית ששכלה בן יוצאת במחול ומחלקת בקלאווה. ולכן, סתימה כירורגית של חור בספינה היא לא צעד ממש יעיל כשהספינה מחוררת מכל עבר.
בשנות האינתיפאדה השנייה הפיצוח המודיעיני היה מבוסס ברובו על חיבור לתשתית הטרור באחד מהצמתים שמהם היא הייתה מורכבת. רוב התארגנויות הטרור היו תחת מבנה ארגוני כלשהו. למעלה היה דרג טרוריסטי גבוה שמימן, ותחתיו פעיל בדרג בינוני שעסק בצדדים המעשיים. בקצה ההתארגנות היה מחבל מתאבד, או מחבל שיצא לפגע עם נשק, ולצידו חבר או כמה חברים בחוליה. לא פעם היה גם נהג, והיו סייענים. באמצעים שונים, היכולות המודיעיניות שלנו היו מנטרות תקשורת כלשהי בין החברים בחוליה, וכך ידענו את מי או את מה לסכל. אלא שמה שקורה היום זה שאנחנו ממשיכים להילחם את המלחמה שעברה. ההצלחה של פירוק התשתיות חילחלה גם אל האויב. הם מבינים היום שאם שלושה אנשים יודעים על פיגוע שמתארגן, הסיכויים שלנו לסכל אותו גבוהים. אז הם עברו לשיטת פעולה אחרת. השנאה ליהודים היא מצרך שהשוק הפלסטיני מוצף בו, ולכן לא צריך לגייס את המחבלים ולשכנע אותם. אפשר גם להסתדר בלי נהג ובלי סייענים. המחבל מחליט בעצמו לבצע את הפיגוע, הוא משיג נשק ויוצא לדרך. וגם אם לא השיג, הוא יכול לדרוס, הוא יכול לדקור, כיד הדמיון והשנאה הטובות עליו. ואיך אנחנו מגיבים לזה? בכלים לא רלוונטיים. כך, למשל, בתחילת חודש מאי האחרון ביצע הימ"מ מבצע מסעיר. תיעוד ממצלמות האבטחה הרבות שפרוסות ברחבי העיר שכם משקף את מידת היצירתיות של קציני המודיעין, ובעיקר את התעוזה של לוחמינו. הם נכנסים פנימה בשעת בוקר מוקדמת כשהם מחופשים לפועלי ניקיון, לגברים, לנשים ולתושבים אחרים מהקסבה הצפופה של שכם. על פניו, זה אומץ בלתי נתפס, מקוריות מדהימה. בקור רוח הם מגיעים בדיוק כירורגי אל המחבלים שרצחו את שלוש בנות משפחת די בבקעת הירדן, ומחסלים אותם. זאת פעילות שראוי לעשות עליה סרטים. יש בה דרמה, מתח, יצירתיות, ובמקרה הזה גם סוף טוב. אבל מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו זה האם הפעילות הזאת משיגה את מטרתה. מה המשאב שאנחנו גודעים פה? מוטיבציה לבצע פיגועים? כנראה שהמוטיבציה הזו היא משאב אינסופי. האם מנענו מהטרוריסטים גישה לנשק או לאמצעים אחרים, להמשיך לפגע בנו? גם לא ממש. יצרנו פה מבצע הירואי שגורם לנו להתרגש ויכול גם להדהד את עצמו בעולם המערבי, שמעריך יכולות כאלה; אבל כשמביטים בו לעומק, הוא לא יותר מניסיון לרוקן את הים עם כפית. אצל האויבים שלנו התפיסה שונה לגמרי. הם אולי נבהלים מיצירתיות שבמסגרתה בשעת בוקר מוקדמת קופצים להם למיטה פועלי ניקיון שהם בעצם לוחמי ימ"מ, אבל עיניכם הרואות – זה לא בדיוק הדבר שמחליש את המוטיבציה לפגע. האויב הזה מעריך כוח ומתרשם בעיקר מחוויית בעל הבית השתגע. האם הסיכון האדיר שבו הועמדו כ־200 לוחמי עילית כדי לחסל את רוצחי משפחת די הצדיק את עצמו? לטעמי, לא. אם יש מודיעין מדויק, אפשר להפיל את הבניין מהאוויר. ייפגעו חפים מפשע? זה בהחלט מצער, אבל אחרי שניים או שלושה אירועים כאלה, אותם חפים מפשע ידאגו שטרוריסטים לא ימצאו מחסה בקרבתם. צריך לעיתים להפעיל כוחות מהקרקע כדי להגיע פיזית למוקדים של נשק ותחמושת, כדי להילחם בחמושים שנעים במרחב, כדי להפגין נוכחות מרתיעה ועוד, אבל לא פעם צריך לעבוד עם פטיש - ולא עם פינצטה. המבצע שהחל אתמול לפנות בוקר בג'נין עשוי להיות סנונית ראשונה של שינוי מדיניות. ניסינו דרך פעולה מסוימת כמה שנים, היא לא הניבה תוצאות. צריך להחליף דיסקט.