הבחור עם הקסדה על הראש ירה במחבל מספר פעמים. הסרטון שצולם מחלון בניין סמוך מתחיל כשהמחבל כבר שוכב על הארץ, מנוטרל. הוא מתקשה בתנועה, הסכין שהייתה בידו מוטלת כמוהו, על הארץ, סמוכה לידו. הבחור עם הקסדה מבקש מאדם שעומד בקרבת מקום להתרחק, מתקרב אל המחבל ויורה בו שוב. גם אחרי הירייה הזו המחבל עדיין בחיים, שוכב על צידו ומזיז את ראשו. עכשיו מתקרבים למקום שני בחורים והבחור עם הקסדה מסמן להם להתרחק. הוא שוב מתקרב אל המחבל, מרחיק ברגלו את הסכין מהישג ידו של המחבל הפצוע שמנסה לשנות תנוחה ולשכב על הגב. הבחור עם הקסדה יורה בו שוב. "הוא הרג אותו, אמאל'ה אני רועדת", נשמעת המתעדת שידה ממשיכה לאחוז בטלפון המצלם. אחר כך הבחור עם הקסדה מוסיף עוד ירייה בגופו של המחבל שאחריה מפסיק לזוז, שוכב על המדרכה ומדמם למוות.
59 שניות אורך הסרטון. הוא לא קל לצפייה. את כל הסיטואציה צריך לשים בהקשר הראוי. שניות ספורות קודם לכן עבד אל־והאב ח’לאילה בן ה־20, שוהה בלתי חוקי מדרום הר חברון, דהר בטנדר לעבר תחנת אוטובוס, עלה על המדרכה ועל שביל האופניים, פגע ופצע עוברי אורח ואז יצא מהרכב עם סכין בכוונה להמשיך לפגוע באזרחים. תשעה נפצעו, חלקם נאבקים על חייהם. הבחור עם הקסדה שעבר במקום הבחין במחבל, שלף אקדח וירה לעברו והמחבל נפל. מהרגע הזה מתחיל הסרטון.
מכאן והלאה נדמה שהאירוע הזה מגלם בתוכו את הדרמה הגדולה שהחברה הישראלית נתונה בתוכה. הרי המאבק הגדול הוא על אופי המקום הזה. איזו חברה אנחנו רוצים להיות ועל פי אילו חוקים יתנהל המקום הזה. האם ישראל תהיה מדינת חוק דמוקרטית הקרובה בערכיה אל המערב תוך שהיא מתמרנת במימיו הסוערים של המזרח התיכון או שתיהפך למדינה סמי דמוקרטית שמרנית־לאומנית שבה משבחים מי שיורה שוב ושוב במחבל פצוע (שבא לרצוח ואין כל ספק שהיה צריך לירות בו כדי למנוע ממנו את מסע ההרג) שניכר שכבר אינה נשקפת ממנו כל סכנה.
זו שאלה שראוי שנשאל את עצמנו, כולנו, כל אחד ואחד מאיתנו, חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, תל־אביבים ושדרותים, ימניים ושמאלנים. כי השאלה אינה קשורה למידת השנאה, הכעס, הזעם או התיעוב שאנו חשים כלפי המחבל. מי שבא לרצוח צריך לחדול אותו גם במחיר הריגתו. על כך אין שאלה בכלל. השאלה קשורה למי שאנחנו. האם זה מוסרי ורצוי שבמדינת חוק מתוקנת יהודים ישרפו בתים ורכבים של ערבים כמעשה נקמה אחרי פיגוע רצחני, והאם ראוי שעובר אורח שמנטרל מחבל שבא לפגע ימשיך לירות בו שוב ושוב גם כשהמחבל כבר שוכב על הארץ וכבר לא נשקפת ממנו סכנה.
ויסלח לי הבחור שניטרל את המחבל אתמול, לא הייתי בנעליו ולא הייתי רוצה להיות בנעליו, ואין ספק שהתגובה המהירה שלו מנעה פיגוע רצחני והמשך פגיעה בחפים מפשע. על כך הוא ראוי להערכה ומילה טובה. אבל לא הנטרול הראשוני הוא הסוגיה, אלא המשך הירי במחבל עליו אף אחד כמעט לא עצר לדבר בשעות הראשונות שאחרי הפיגוע. מה שנמצא שם בסרטון שתיעדה בחורה צעירה שהבינה תוך כדי מה היא מתעדת, הוא גילומו המזוקק של השבר העמוק בינינו הישראלים.
השאלה אינה קשורה למידת השנאה, הכעס, הזעם או התיעוב שאנו חשים כלפי המחבל. השאלה קשורה למי שאנחנו. האם זה מוסרי ורצוי שעובר אורח שמנטרל מחבל שבא לפגע ימשיך לירות בו שוב ושוב גם כשכבר לא נשקפת ממנו סכנה
