מבעד לחלון המטוס, גוני קו הרקיע התכולים של בטומי מתחברים בתפר דק, כמעט בלתי נראה, אל הים השחור שתחתינו. האמת, הוא לא נראה שחור כל כך. בטח לא בקיץ הנוכחי. קיץ החלומות של הכדורגל הישראלי. זה שמגיע אחרי חמישה עשורים של המון כלום.
הוא יכול להיות אפילו יותר חלומי, על גבול הבלתי נתפס. כדי שזה יקרה הנבחרת הצעירה של ישראל צריכה לנצח הערב את אנגליה הגדולה בחצי גמר אליפות היורו. הסיכויים, איך נאמר, שקולים לכך שהים השחור שכאן יהיה לבן. אנגליה היא אוקיינוס של כישרונות, וניסיון ומסורת, ומה לא. ומהצד השני, יש פה נבחרת ישראלית מתפתחת, שאיכשהו הוכיחה לנו לאחרונה שניסים אפשריים. אז תגידו אנגליה כמה שתרצו, בכל מה שקשור לחבורה של גיא לוזון, שום דבר כבר לא יפתיע.
× × ×
4 בבוקר, שדה התעופה באיסטנבול
שקט עכשיו בשדה התעופה.
אנטון וסוהא, ההורים של הישאם לאיוס, חלוץ הנבחרת הצעירה, עושים מסע לילי כדי להגיע לגיאורגיה. תופסים בטורקיה קונקשן לבטומי. זה לא שיש ברירה, הטיסות בשעות השפויות יותר מלאות.
מה לא עושים כדי לראות את הילד. כדי לראות נבחרת שהולכת להסתכל מחר, 19:00 בערב, בלבן של העין של מולדת הכדורגל. ואולי, אולי לצאת בשלום.
הוא רק בן 22, הישאם, אבל הספיק להחליף כמות קבוצות שלא נספרות על שתי ידיים. נהריה, מכבי חיפה, הפועל עכו, מכבי פתח־תקווה, כפר קאסם, ועכשיו הפועל תל־אביב - האב אנטון מתחיל למנות, ומסיים כשבחוץ קצת פחות חשוך.
לכל אימון אנטון מגיע עם הישאם, מאז שהיה בן שש. הוא היה אפילו המאמן הראשון שלו. אז מה זה מסע שעתיד להסתיים באור בוקר? עכשיו, בכל אופן, אחרי שיוצאים מהטרמינל בבטומי, ההורים מספרים על ההיסטריה בכפר מעיליא בגליל, שבו הם מתגוררים. כולם שם מכירים את הישאם. עוקבים. "מאות מתאספים בבתי קפה, מסעדות, רואים את המשחקים על מסכים גדולים", מספר אנטון, "אנשים שלא התעניינו בכדורגל, מספרים שבפעם הראשונה הם עוקבים אחרי משחקים. ילדים, זקנים. וזה לא רק במעיליא, זה גם ביישובים מסביב".
× × ×
שעת צהריים, בית הכנסת בבטומי
במרכז בית הכנסת העתיק של בטומי, שברחוב וואג'ה פשבלה, עומד האוהד שחר גל, לבוש במדי הנבחרת הלאומית, מחזיק צעיף מתוח שעליו כתוב "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים".
גל, בן 25, תושב מודיעין, הוא האוהד מספר אחת של הנבחרת. ועכשיו, בבית הכנסת, מניח תפילין. כדי שייפתחו שערי שמיים, וגם שערי אנגליה הערב. "בשביל הנבחרת אני אעשה הכל", גל מצהיר. ואז מתאר. איך הוא משוטט בעולם בעקבות הנבחרת הלאומית. צעירה, בוגרת, לא משנה. מאירלנד ועד בכלל. הינה למשל סיפור משנה שעברה. נבחרת הנוער של ישראל, זו שמאמן אופיר חיים, עלתה לגמר היורו, נגד אנגליה. המשחק התקיים בסלובקיה. "הייתי אז מ"פ בצבא. הרמתי טלפון למפקד שלי, אמרתי, אני נוסע לגמר. אני לא יודע אם הוא האמין לי אבל 48 שעות אחר כך טסתי לווינה, שכרתי רכב, ועברתי את הגבול לסלובקיה. האהבה הזו באה מתחושת שייכות, גאווה. מבחינתי לשיר את התקווה, בעיקר במשחק חוץ, זו תחושה שאי־אפשר להסביר במילים".
ליד האוהד גל עומד זאב מנדלזון, הרב של חב"ד בבטומי. בית הכנסת העתיק שתחת אחריותו משרת את 150 בני הקהילה היהודית שבעיר. קהילה מבוגרת ברובה, שלא בטוח שכדורגל על סדר היום שלה. ובכל זאת הרב מרגיש שמשהו גדול הולך להתרגש עליו. הינה למשל, ויטלי, בן הקהילה ושמש בית הכנסת, מספר שניסה להשיג כרטיס למשחק ולא הצליח.
"מבית חב"ד בטבליסי, העיר שבה הנבחרת שיחקה קודם, כבר הזהירו אותי מההתנפלות שתהיה. העיר לא בנויה להרבה תנועה. צפויים פקקים גדולים", הוא אומר.
לפני שהולכים הרב מנדלזון מעניק לגל, האוהד מספר אחת, כיפה במתנה. "שים את זה עליך במשחק", הוא מבקש. כיפה או לא כיפה, אנגליה או לא אנגליה, מבחינת גל יש רק אפשרות אחת להערב. את כרטיס הטיסה חזרה לישראל הוא הזמין ליום ראשון. לאחרי משחק הגמר. זה שיבוא, אם שואלים אותו, אחרי הניצחון הגדול של ישראל. "אין אפשרות אחרת", הוא קובע.
