"נותרו לנו עוד עשרה יעדי טרור", הבהיר אתמול הצבא בשעות הבוקר כסוג של תשובה לשאלה מתי ייצאו הכוחות מג'נין. אחרי הצהריים, שוב, בתגובה לשאלה שלא ירדה מסדר היום, אמרו גורמים בכירים בצה"ל ש"רוב המטרות הושגו". בתקשורת דיווחו שבפעולה נהרגו עשרה מחבלים, נעצרו מעל למאה, כ־3,000 איש ברחו מבתיהם, נחשפו מאות מטעני חבלה, נתפס אמל"ח, הושמדו בתי מלאכה לייצור נשק ונהרסו תשתיות במחנה הפליטים. ובין לבין, בין הבוקר לאחר הצהריים, בין חשפנו להרסנו, בין השמדנו לחיסלנו, מחבל בן כעשרים, שהגיע מהכפר סמוע שבסמוך לחברון, עלה על תחנת אוטובוס במרכז שכונת רמת החייל בתל־אביב, דרס אזרחים שהמתינו שם, יצא מהרכב שנתקע בעמוד, ודקר שלושה אחרים, עד שאזרח שרדף אחריו ירה בו למוות. וזה, אם לתמצת, היה היום שהיה. וזו, אם לתמצת, דרך אחת לספר את סיפור חיינו כאן. סיפור חיינו וסיפור חייהם.
זה מתחיל בעשרת יעדי הטרור שחיכו לתורם – ספירה, שהיא לכל הפחות, מפתיעה. באותה מידה של אמון אפשר היה להתייחס להערכה שנשארו מאה יעדים, או אלף. ובאותה מידה של אמון, ואולי הרבה יותר, אפשר היה להתייחס לאמירה שהמספר לא ידוע.
בשלושת העשורים האחרונים, החל מהאינתיפאדה הראשונה, לא היה רגע אחד שבו ניתן היה למנות עשרה יעדי טרור שנשאר לטפל בהם במחנה הפליטים ג'נין, שלא לומר בעיר כולה. כי המחנה גדול וצפוף, כי אנשי הג'יהאד האיסלאמי למדו דבר או שניים בשנים האלו, וגם כי זה סוג של פעילות שאין לה סוף, בטח לא בטווח הנראה לעין.
בהקשר הזה, דווקא ההגדרה “כיסוח דשא” – שמוטמעת בה ההפנמה שאין זבנג וגמרנו, גם לא במבצע בית וגן, מדויקת יותר, גם אם מכובסת - אין גן, ואין דשא, ולא ירוק בעיניים. ואם ללכת עוד צעד קדימה, מוטמעת בה גם ההבנה שמבצע צבאי, קצר או ארוך ככל שיהיה, שאין אחריו תהליך מדיני, סופו שיהפוך לרוטינה סזיפית. עוד מאותו הדבר: מבצע לביעור קיני המחבלים בניסוח המקובל ובאותה השעה ממש רכב שדוהר לתוך אזרחים במרכז הארץ. בדיוק במקום שבו, כמו שאמר אחד מעדי הראייה, "לא האמנו שזה יגיע אלינו".
וכך, עוד לפני שהשב"כ מפרסם את פרטיו של המפגע, עבד אל־ווהאב ח’לאילה, אפשר להמר בבטחה שתוך זמן קצר נדע בדיוק היכן נולד, איפה גדל, מה למד, אם בכלל, מתי ואצל מי החל לעבוד, איך נכנס לישראל, האם מישהו סייע לו לחדור אל תחומי הקו הירוק, ואם כן, מי זה היה.
מה שכנראה לא נדע הוא מתי גמלה בליבו ההחלטה לרצוח יהודים ומה היה הטריגר; כמה צעירים כמוהו, שנולדו כש"חומת מגן" הייתה בעיצומה, בדרך אלינו. לא נדע מה יקרה בעוד עשרים שנה לילדים מוכי האימה במחנה הפליטים ג'נין, למרות המאמצים הגדולים שצה"ל עושה כדי למזער את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית. האם המבצע הזה מתדלק, כבר עכשיו, את המבצע הבא, את המפגע הבא, את המבצע הבא וחוזר חלילה. כי בשני הצדדים אין מי שמוביל להסדר מוסכם – ובעניין הזה, תרומת המנהיגות הפלסטינית לכאוס המתמשך גדולה במיוחד. ואין מי שסולל נתיב פעולה כדי להבטיח שהחיילים שלנו יחזרו בשלום לביתם, מהמשימות הבלתי נגמרות, שלמים בגוף ושלמים בנפש.