"המגבלות המקיפות ביותר היו על הנשים, החלק החלש ביותר באוכלוסייה", אומרת לי סמירה. שוחחנו במוסול, עיר מולדתה. היא צעירה חייכנית, החיג'אב שעל ראשה נשמט לעיתים והיא לא מקפידה להרימו מיד. היא מתנהלת מול גברים בביטחון עצמי ומביטה בעיניהם, התנהלות לא טיפוסית לאישה עיראקית. בגיל 23סמירה היא אם לשתי בנות שנולדו לה מבעלה, לוחם דאעש שמת מאז. "הוא הכריח אותי לשאת אותן בבטני", היא מספרת, זיקים של זעם מבליחים בעיניה הגדולות כשהיא מעידה כמה שמחה לגלות שבעלה נהרג במהלך הקרבות.
אחיה נכלא על ידי דאעש, וכדי לשחררו האחים האחרים הכריחו אותה להינשא ללוחם הארגון שחיזר אחריה. "הם לקחו אותנו כשפחות מין, כמו שעשו לאחיותינו היזידיות והנוצריות", היא אומרת. "אותן חטפו תחת ה'סבאיא' (כינוי לנשים לא מוסלמיות שנשבו ומשמשות כשפחות, א"צ), ואילו אותנו הפכו ל'סבאיא' תחת הנישואים. הכל נעשה בכפייה, לא יכולנו לברוח, אנסו אותנו כפי שאנסו את החטופות".
מוסול הייתה העיר הגדולה ביותר בשליטת דאעש ובירתה העיראקית הלא רשמית של "המדינה האיסלאמית" שעל הקמתה הכריז אבו־בכר אל־בגדאדי, מנהיג הארגון, ביולי .2014חודש לפני כן, מאות לוחמים של דאעש פלשו למוסול, עיר של כשני מיליון איש (השלישית בגודלה בעיראק), והשתלטו עליה בתוך שלושה ימים.
כמעט שנתיים חלפו מאז שוחררה מוסול משליטת דאעש, אך ביקור בעיר מעיד כי לאחר חגיגות הניצחון, השלטון העיראקי כמעט נעלם מרחובותיה. שחרורה של מוסול לווה בהפצצות כבדות שהרגו אלפים והחריבו שכונות שלמות, בייחוד בחלק העתיק. אבל למרות הזמן שחלף עיי החורבות נותרו במקומם, ולא נראה כי השלטון המרכזי או המקומי חושבים שזהו תפקידם לשקם את העיר.
אני חוקרת את הקהילות הכורדיות בעיראק ובסוריה כבר שנים במסגרת הפורום לחשיבה אזורית, מכון מחקר ישראלי. רק לאחרונה, בזכות הדרכון הרוסי שלי וקשרים בממשלים הכורדיים המקומיים, הצלחתי לבקר באזורים תחת שליטתם בצפון עיראק ובסוריה. הייתי אמביוולנטית לגבי הביקור במוסול, בין היתר בשל הנוכחות של מיליציות שיעיות בעיר ופיגועים שתאים של דאעש ממשיכים לבצע. אבל תחינותיה של חברתי הטובה אשר חיה במוסול שאבוא לבקרה ואוכל ממטעמיה, הכריעו את הכף. בדרך מארביל, כשעברתי עוד ועוד מחסומים של המיליציות, חשבתי לעצמי כמה מטופש זה יהיה להסתבך במוסול רק כי לא היה לי נעים לסרב להזמנה.
לאורך ביקורי בעיר העתיקה שבמערב, החלק שבו התרחשו הקרבות הממושכים נגד דאעש, התחושה הייתה כי הלחימה הסתיימה זה עתה: בניינים שלמים הפכו לעיי חורבות, כולל בשכונה היהודית שבעיר העתיקה. בניינים אחרים נראים כמו מגדלי קלפים שקרסו חלקית. אלו שנותרו על תילם עומדים כשלדים עירומים — בלי דלתות, חלונות או תכולה. הכל נבזז ונשרף.
"התושבים איבדו את האמון בממשלה העיראקית. העיר עדיין הרוסה, אין תוכנית אמיתית לשיקום", מסביר עבדאללה. "מוסול נמצאת באופן מוחלט תחת שליטה מינהלית, כלכלית וצבאית של המיליציות השיעיות". נוכחות המיליציות האלה אכן בולטת בשטח. אף שתושבי העיר אינם שיעים, ברחבי העיר מתנפנפים דגלים עם כתובות וסמלים שיעיים. נראה שהתושבים התרגלו לדגלים ולא רואים בהם איום, אך הם תזכורת תמידית לכך שהם מיעוט שנמצא תחת שליטת הרוב. "אין טעם להתלונן על הדגלים. המיליציות המקומיות לא יכולות לעשות כלום. המיליציות השיעיות הן אלו ששולטות", מסבירה סמירה כאשר אנחנו חולפים ליד מחסומים שמעליהם מונפים דגלים.
