עצוב לסכם. מבאס לארוז את הנבחרת מהמוצלחות שהיו פה, את החלומות הגדולים, האוהדים, לחזור הביתה. את ההודעה על קיפול האירוע נגח לרשת של תומר צרפתי מורגן גיבס־ווייט לפני המחצית. אחריו קול פאלמר גילגל עוד הודעה משמאל. החותמת הגיעה מקמרון ארצ'ר.
ועכשיו גם רגע השיא הזה, אליפות אירופה לצעירות, מאחורינו. השחקנים יורדים לאיטם, הישראלים שחצו יבשת עוזבים בשקט את היציעים. המאמן גיא לוזון תכף יתנצל שאיכזב את אלו שבאו. ודממת הפסד תשתרר.
אי־אפשר לומר שהילדים שפה לא רצו. שהסתפקו באולימפיאדה. מי ששמע אותם בימים האחרונים הבין. באים לעשות היסטוריה, לרשום הישג שעוד לא ראו בישראל, כאלה. אז מבחינת רצון והקרבה ואופי ועוד המון פרמטרים שהם לא כדורגל ניצחנו. אבל בסוף, מתברר, אנחנו מי שאנחנו. והאנגלים, אנגלים.
"לוזון, תן חיוך, כפרה". לילה לפני המשחק, אחת אחר חצות. מעל מלון הילטון בבטומי, שבו מתגוררת הנבחרת, ירח מלא. כמו פרוז'קטור מאיר על מי הים השחור. בחוץ שקט. המחשבה נודדת אל אוסקר גלוך. אתמול שאלתי אותו מה שחקן חושב בלילה שלפני משחק כזה. "אולי שזה המעמד הכי גדול שיש. רק הגמר מעניין אותנו. הגביע", אמר. אבל עכשיו, על הדשא, כשהמשחק מתחיל, גלוך מנסה להתל באנגלים. רק שזה לא אפקטיבי. ובכלל, קשה לעבור את הדפנסיבים של מולדת הכדורגל.
ערב המשחק האוהד אורי בן חמו, שהגיע מירושלים עם ההורים יענקל'ה ונטלי והאחים איתי ונועה, לא שלל את האפשרות שפה ושם הם מפריעים לשחקנים לישון. "אבל אני לא מוכן לקחת אחריות על הפסד", אמר.
הנבחרת התגוררה באחת מקומות הילטון. ביתר השתכנו אוהדים. את חלקם השחקנים פגשו בלובי, במעלית. "הנה, אני עם גלוך", אורי מציג לראווה תמונה בנייד. אחיו איתי ממהר לתת קונטרה. "הנה אני עם דניאל פרץ".
לא מסיימים לדבר ולוזון מגיח מאזור הקבלה. משפחת בן חמו ועוד אוהדים נזעקים אליו עם דגל. מתקתקים פריימים. "לוזון, תן חיוך, כפרה, ענק, ענק", יענקל'ה מורה לו, "בזכות ההילולה של רבי בן עטר אנחנו ניקח הכל. אור החיים הקדוש בעזרת השם ייתן לנו ברכה".
עד שצרפתי נכנע. הלוואי שאור החיים הקדוש היה עוזר על הדשא. על ההתחלה השוער צרפתי עושה טעות, שמתגלגלת לבליץ אנגלי, שמתגלגל לפנדל, שנבעט החוצה. ואחר כך, דווקא כשמתפשטת איזו תחושה שאפשר לעשות את זה, וישראל מגיעה למצבים, פעם דור תורג'מן, פעם עומרי גאנדלמן, האנגלים נותנים את הראשון. ואז במחצית השנייה מגיע השני. ואז השלישי. ובין לבין מתנהל משחק איטי, לא קצב של גמר. כזה שהפערים ברורים בו. ואיכשהו הם לא לטובתנו.
ניצחנו למרות הכל. שימו כדורגל בצד, שימו תסכולים. בכל שאר הבחינות ניצחנו. למשל בקהל. שעה ארוכה לפני המשחק זרמו אל האצטדיון בבטומי כמה אלפי ישראלים. סבים עם נכדים, חבורות, זוגות. בודדים. למשל שלווה מלך, שהגיע מאוסטריה, ועליו חולצת נבחרת ישראל עם איזה 30 שנות ותק. הוא ליווה את הנבחרת ברחבי גיאורגיה. "אני מת על נבחרת ישראל", אמר, וביקש נקמה על ההפסד הקודם לאנגליה.
אחריו פגשנו את אריאל ספיר, בן עשר ממודיעין, עם שלט שכתוב בו "תורג'מן, באתי עד לפה. לא מגיעה לי חולצה?" ואת גיא סאסי, בן 12 מגבעתיים, עם שלט "למקין הבטחת לי חולצה".
בשלב מסוים, השטח שמחוץ לאצטדיון הוכרז רשמית כטריטוריה ישראלית. שרו. נופפו בדגלים. נתנו בחצוצרות, טא־טא־טא, "אל־אל ישראל", "אנחנו מאמינים בני מאמינים".
אוהדים אנגלים לא ראינו. שם לא חולקו צווי שמונה לאומיים. מדינה שלמה לא התגייסה. מה שגרם לחשוב מי איבד פרופורציות ומי לא. והאם מה שקרה פה, שאיחד ונתן גאווה ורגעים לאומיים יפים, הוא בסוף קצת יותר מכדורגל.
מה קרה לנו. זה לא היה מסוג המשחקים שאחריהם יש סיבה לנשיא הרצוג להתקשר לברך. ובכל זאת, אין פה אכזבה. כלומר יש, אבל לא אחת שלא נוכל לחיות איתה. בכל זאת, מהאירוע הזה שפה נותרה אולימפיאדה. ולא רק זה.
משהו קרה לכדורגל שלנו הקיץ. משהו כמעט בלתי נתפס. הוא כבר לא דומה להוא שהכרנו. לא יודע, משהו בפנים שלו השתנה. המבט שלו לא תקוע ברצפה. הוא הזדקף. התבגר. קיבל ביטחון. אומץ. התחיל להסתכל לאומות האחרות עמוק בעיניים.
ישראל: צרפתי, ג'אבר, גיל כהן, למקין, רביבו, גאנדלמן (89 פרדה), חג'ג' (56 חלאילי), אזולאי (75 בילו), גלוך, לאיוס (56 טוקלומטי), תורג'מן (89 אבו־רומי).
