הכי כיף בנבחרת לאומית זה שהיא גורמת לכל אוהד כדורגל לאבד את ההיגיון שלו. כשאנחנו רואים את הנבחרת על הדשא אנחנו חוזרים להיות ילדים שחושבים שאפשר לנצח כל יריבה, כאילו במדים הלאומיים יש קסם שמוחק את כל הפערים. בשנים האחרונות הנבחרת הבוגרת דאגה לשחוק את האמונה בקסם הזה והחזירה אותנו למציאות, נהיינו ציניים כלפיה. היא לא נתנה לנו ברירה אחרת. אלו לא רק התוצאות, זאת גם הגישה הלוזרית שדבקה בנבחרת. שחקנים ומאמנים שטרחו להזכיר כל הזמן שהציפיות גבוהות מדי, אז הפסקנו לצפות למשהו טוב.
והנה באות נבחרות הנוער והצעירה ומחזירות את האמונה. משחקות כדורגל התקפי, מנצחות אימפריות כדורגל ומדהימות בכל פעם מחדש. אף אחד לא האמין שהנבחרת הצעירה תעלה משלב הבתים ולא רבים חשבו שהיא תנצח את גיאורגיה המארחת ברבע הגמר, בוודאי לא אחרי שהמשחק הלך לפנדלים. אולם הנבחרת הפתיעה פעם אחר פעם. הקסם חזר למדים הלאומיים.
המסע נגמר בצורה כואבת. ההפסד לאנגליה היה הפעם היחידה בקיץ הזה שבה הנבחרת לא הכתה את התחזיות, ואפשר לחיות עם זה. היו כאלה שהתלוננו על שיטת המשחק ההגנתית של גיא לוזון במחצית הראשונה, לרגע שכחו שמדובר בחצי גמר היורו מול אנגליה ולא במשחק במוקדמות מול אנדורה. נראה שלטוב מתרגלים במהירות. אסור לנו לקחת את ההישג הזה כמובן מאליו, הנבחרת הצעירה שלנו היא אחת מארבע הנבחרות הטובות באירופה והשיגה את הכרטיס לאולימפיאדה, ונבחרת הנוער במקום השלישי בעולם. אי־אפשר בכלל להתחיל לעכל את ההישגים בקיץ הזה, ואפשר בהחלט להאמין שזאת רק ההתחלה. כי השחקנים הללו יגיעו גם לנבחרת הבוגרת, ויגיעו גם איתה להישגים בלתי נשכחים. אפשר לפנטז על מונדיאל. איזה כיף זה.
