החודשים יוני־יולי שייכים, פעם בארבע שנים, למונדיאל (אלא אם מחליטים משום מה לקיים אותו בחורף באיזו אמירות במפרץ הפרסי). אלה ימים של מדורת השבט מול מסכי הטלוויזיה, בארץ ובעולם. הפעם הראשונה שבה נערכה הטלוויזיה הישראלית למבצע שידורים נרחב של 27 משחקים הייתה ב־1982, אבל באותה תקופה המדינה הייתה עסוקה במשהו אחר – מבצע שלום הגליל, כמו שקראו לזה אז, לפני ששינו את השם למלחמת לבנון ואחרי "השנייה" הצמידו לה גם את התואר "הראשונה" (משהו מהיר, 40 קילומטר, נכנסים, עושים סדר, יוצאים, צ'יק־צ'ק). כך קרה שעבור ישראלים רבים, שהיום הם בני 60 פלוס, חוויית המונדיאל ההוא בספרד מתערבבת עם זוועות המלחמה ההיא בלבנון. גם עבורי.
ב־6 ביוני 1982, חודשיים וחצי אחרי השחרור מהשירות הסדיר בחיל השריון, נכנסו כוחות צה"ל ללבנון וגם אני, כמו אלפי ישראלים נוספים, קיבלתי צו־8 וגויסתי למילואים. את השבוע הראשון העברתי בשטחי הכינוס של חטיבה 211 ליד שלומי, שם גם יצא לי לצפות במשחק הפתיחה של המונדיאל ב־13 ביוני, שבו ניצחה בלגיה 0:1 את האלופה המכהנת ארגנטינה. בהמשך כבר נכנסתי ללבנון, וחוויית הצפייה השתנתה. הלחימה העזה של השבוע הראשון שככה ובערבים אפשר היה לנסות לצפות במשחקים. אצלנו זה נראה ככה: עשרות חיילים מצטופפים מתחת לרשת הסוואה וכל העיניים נשואות לעבר מקלט טלוויזיה שחור־לבן קטנטן בגודל של כמה אינצ'ים בודדים, שחובר בכבלים למצבר הנגמ"ש של החוליה הטכנית הפלוגתית, ועם אנטנה שכוונה לקלוט את שידורי הטלוויזיה הלבנונית או הסורית.
בתחילת יולי עברה המחלקה שלי לתפוס עמדות במתחם על כביש ביירות־דמשק, לא רחוק מווילת הנופש של שייח' סעודי, אשר העביר זמנית את הבעלות לפלוגת צנחנים שהתמקמה בו. ואז הגיע ה־8 ביולי, אחד הימים המרתקים בתולדות המונדיאלים לדורותיהם, שבו התקיימו משחקי חצי הגמר. אבל זה היה גם יום חמישי, שבו הייתי אמור לצאת הביתה לחופשת סוף שבוע. הנוהל היה שהיינו צריכים לחכות לאוטובוס עם המחליפים שחזרו מהבית, ואז לעלות על ההסעה בדרך לישראל. האוטובוס התעכב, משחק חצי הגמר הראשון בין איטליה לפולין עמד להתחיל, ואני שמתי פעמיי לעבר הווילה של הסעודי. ברזים מזהב לא היו שם (לפחות ממה שידוע לי), אבל מה שכן היה זה מכשיר טלוויזיה. ביקשתי מהחבר'ה שיקראו לי כשהמחליפים יגיעו, ובינתיים חברתי לצנחנים ונהנינו ביחד מהצמד של פאולו רוסי (0:2), שהעלה את איטליה לגמר.
חזרתי שמח וטוב לב למתחם הטנקים כדי להמשיך לחכות למחליפים, אבל אז התברר לי שבזמן שרוסי ליהטט בקאמפ נואו האוטובוס הגיע וגם המשיך הלאה. המשמעות: אין לי איך להגיע באותו יום הביתה. אבל רגע, בערב מתקיים חצי הגמר השני בין מערב גרמניה לצרפת. תפסתי טרמפ למתחם הפלוגתי וחזרתי למסך הקטנטן של החוליה הטכנית, אבל הרווחתי את אחד המשחקים הגדולים במונדיאל בספרד – ובכלל. פייר ליטברסקי (17) העלה את גרמניה ליתרון, אבל מישל פלאטיני (26) השווה בפנדל, 1:1 בתום 90 דקות. מריוס טרזור (92, בבעיטת יעף נהדרת) ואלן ז'ירס (98) קירבו את צרפת לגמר, אבל את הגרמנים אסור להספיד אף פעם וקרל היינץ רומניגה (102) וקלאוס פישר (108) השוו ל־3:3 וכפו קרב הכרעה מהנקודה הלבנה, שבו ניצחה כמובן גרמניה 4:5.
אבל עם כל הכבוד לדרמה, המשחק הזה ייזכר בעיקר בגלל הכניסה של שוער גרמניה טוני שומאכר בפטריק בטיסטון, שיצא מהתקרית הזאת עם סדק בצלעות, נזק לעמוד השדרה ושלוש שיניים שבורות – והשופט אפילו לא שרק לפאול. כך "הרווחתי" לילה נוסף בלבנון ואת אחד ממשחקי הכדורגל הגדולים אי פעם. אז אולי ערן ריקליס לא יעשה סרט כמו "גמר גביע" ומשה איבגי לא יגלם אותי, אבל זה הסיפור שלי ממלחמת לבנון והמונדיאל בספרד.
