הלוחמת היחידה בין אלף חיילים – בשטח הלחימה העוין של ג'נין: במשך 40 שעות ברציפות שהתה סמלת עדן ידיד (22), המשרתת כמתעדת מבצעית של צה"ל, עם לוחמי סיירת הצנחנים שפעלו במחנה הפליטים ג'נין, במבצע הגדול שהתקיים בצפון השומרון.
מדובר בשהייה המבצעית הארוכה ביותר של לוחמת־מתעדת בשטח עוין מאז החלו בצבא לגייס נשים ליחידת התיעוד הקרבי. מלבד רופאה שהתלוותה לחלק מהפעילויות, עדן הייתה הלוחמת היחידה שפעלה בשטח מחנה הפליטים לכל אורך המבצע. היא נכנסה לג'נין עם הלוחמים בשלוש לפנות בוקר, שעתיים לאחר מכת הפתיחה האווירית, וכבר לאחר דקות ספורות נפתחה אש לעבר הכוח שעימו הייתה, אשר נועד לספק חיפוי ללוחמי חטיבת הקומנדו כשאלה ייכנסו לפעילות בלב המחנה.
זה היה השבוע האחרון בשירות של עדן ידיד. כרטיסי הטיסה לחופשת השחרור ביוון הוזמנו מזמן. ובכל זאת, היא לא היססה להצטרף למשימה המסוכנת. "נכנסתי לזה בידיעה שיש סיכוי טוב שאפסיד את הטיסה וכל החופשה תיהרס", היא מספרת ל"ידיעות אחרונות", "אבל בסוף הצלחתי להגיע הביתה, לארוז מזוודה ולרוץ למטוס לרודוס".
עוד לפני היציאה מאזור המבצע פורסמה בשער "ידיעות אחרונות" תמונה שצילמה, ובה נראים לוחמי סיירת הצנחנים בפעולה באחת הסמטאות של מחנה הפליטים. "אמא שלי שלחה לי את זה בגאווה", היא מספרת, "ומיד הראיתי את זה ללוחמים, שהופתעו לטובה והתרגשו. הם לא האמינו שהספקתי לשדר את התמונה באמצע המבצע, ושהיא מתפרסמת כל כך בגדול בזמן שאני עדיין עם הכוח בשטח".
ידיד היא חלק מצוות המתעדים־מבצעיים של פיקוד המרכז. היא עברה הכשרה ממושכת של שמונה חודשים, שכללה הסמכת רובאי 07 כמו כל לוחם חי"ר, וקורס המשך של תיעוד מבצעי בשטח האויב. בעבר כבר הספיקה לתעד מבצעים ברצועת עזה. "הצטרפתי לסריקות אמל"ח של לוחמי היחידה המובחרת יהל"ם של ההנדסה הקרבית", היא מספרת, "תיעדתי אותם מבצעים פריצות חמות למבנים ממולכדים, וביעדים שבהם מצאנו מאות אמצעי לחימה שונים: חלקי נשקים, סכינים, ברכיות, אפודים, המון מדים שחלקם גנובים מצה"ל. כמות שמספיקה לצבא".
לא הכל עבר חלק. לאחר שהבטיחו לה בשבוע שעבר שתצטרף למבצע, עדן קיבלה לפתע הודעה שיש בעיה לוגיסטית ואין מקום עבורה. היא התעקשה, מפקד הפלוגה שלה שוחח עם קצין בכיר בחטיבת הצנחנים, וזה אישר את הצטרפותה. בימים שקדמו למבצע היא תירגלה עם הלוחמים מהסיירת מצבי לחימה שונים, ונתקלה שם בהרמות גבה מצד כמה מהמפקדים. "מפקד סיירת הצנחנים האמין בי בכל שלב, אבל היו כאלה שחששו לקחת עליי אחריות במבצע", היא מסבירה, "שאלו אותי מה אני עושה שם ותהו איך אני יכולה לסבול להיות עם בנים כל כך הרבה זמן במקום אחד? אבל די מהר התחברנו, הסברתי להם את חשיבות התיעוד המבצעי לחיזוק הלגיטימציה של הפעולות שלהם, ובשלב מסוים הם הבינו בעצמם כמה זה חשוב, תיעדו בעצמם את הלחימה עם האמצעים שלהם והציעו לי את התמונות. לחיילים הסברתי שבמידת הצורך אתן קנה. אם תיפתח עלינו אש – קודם אגיב כלוחמת ואשתמש בנשק שלי, ורק אחר כך במצלמה".
הם היו יחד כמעט יומיים בתוך הבית הפלסטיני: 16 לוחמים בקומה התחתונה של הבית, לצד לוחמת אחת, ובקומה העליונה עוד 16 לוחמים. את בני המשפחה הפלסטינית הם ריכזו באחד החדרים עד יעבור זעם. היא ישנה לצד הלוחמים על הרצפה, ללא מזרן, וכולם חלקו את השירותים של מבנה המגורים. "אם היה צריך לשמור על בנות המשפחה כאשר הן עשו את צרכיהן בשירותים, עשיתי זאת", היא ממשיכה לתאר, "מאחר שלא ידעתי כמה זמן המבצע יימשך, לקחתי נקניקי קבנוס בווסט שלי, 10 מלפפונים וקצת לחם. זה היה המזון העיקרי שלי ושל החיילים".
עכשיו היא בנופש, מחליפה את השמש היוקדת של צפון השומרון בשיזוף על החולות הזהובים של רודוס. את פעילותה במבצע היא מגדירה בראייה לאחור כ"חוויה משונה", בעיקר לאור הפער בין הסכנות שתיארו לה בשלבי ההכנה, לבין העובדה שמרבית המחבלים נמלטו ממחנה הפליטים, שהפך לאזור רפאים. למרות שתגזור את החוגר לאחר שובה לישראל, כבר בעוד חודשיים תעלה שוב על מדים. "אמשיך לשרת במילואים ומתוכנן לנו אימון", היא מעדכנת, "אני מורעלת ועשיתי קורס מ"כים, ומי שמפקד ביחידה גם עושה מילואים כמתעד מבצעי. כרגע יש ביחידה מעט מתעדות ביחס לכמות הבנים, אבל במחזור הגיוס הנוכחי יש קפיצה גדולה במספר המתגייסות. זה התפקיד הכי טוב בצבא לדעתי, בטח ללוחמת, הכי משפיע וחשוב. כאן אני יכולה להגיע למקומות שמעטות מגיעות אליהם".
